הכסף או העקרונות: יוון והמשבר האירופי

ב1975 בקשה יוון להצטרף לאיחוד האירופי. הדעות באיחוד נחלקו. הכלכלה היוונית, הזהירו הכלכלנים, חלשה מכדי להצטרף למועדון המדינות העשירות. קנצלר גרמניה הלמוט שמידט היה מודאג מן הבעיות במערכת גביית המיסים של יוון—ביטוי דיפלומטי שמאחוריו חשש משחיתות פוליטית. ובעצם, כיצד קרה שהמדינה הזאת, שמעולם לא הייתה חלק מן ההיסטוריה של מערב אירופה, נמצאה ראויה להצטרף לאיחוד לפני מדינות כמו ספרד ופורטוגל, אוסטריה ושוודיה שמילאו בה תפקיד מכריע? ראש ממשלת יוון באותם ימים, קונסטנדינוס קרמנליס, טען אז שהרוח היוונית תרמה תרומה מכרעת לחירות, לאמת וליופי. היוונים, אחרי הכול, העניקו למערב רבים מרעיונותיו. הם אפילו העניקו לו את המילה "אירופה". אבל מה זה בעצם אומר? התרבות היוונית אחרי הכול לא הייתה תרבות "אירופית"—ובוודאי לא הייתה תרבות מערב אירופית.  אלכסנדריה וקונסטנטינופול היו לא פחות יווניות מאתונה ובוודאי לא פחות מסירקוזה שבאיטליה. כמה מחשובי ההוגים היווניים היו במונחינו היום מצרים, תורכים וסורים. "אירופה", כפי שאנחנו רגילים לחשוב עליה בזמננו, היא תוצר של תהליכים שהתחוללו אחרי התמוטטות הכוח הקיסרי במערב. אביה מייסדה של אירופה המערבית היה המלך הפרנקי קרל הגדול ולא מנהיגיה של יוון הקלאסית. בזמן שהמערב אימץ את התרבות היוונית "הקלאסית" אל חיקו (מאז שלהי ימה"ב), הלכו תושבי חצי האי היווני והתרחקו ממנה. יותר משהם יורשיהם של אפלטון ואריסטו הם יורשי האימפריה הנוצרית של ביזנטיון. עם נפילתה, נעשו חלק מן האימפריה העות'מנית שהחליפה אותה. במערב התפתחו הדברים אחרת: החירות, והפרדת הדת מן המדינה, לא צמחו שם מתוך קריאה בכתבי אפלטון (שלא היה חסיד גדול של הדמוקרטיה), אלא במאבק ממושך בין הכנסייה הקתולית לשליטים החילוניים ובין הבורגנות למלכים.

העובדות הללו היו ידועות פחות או יותר למנהיגי האיחוד האירופי. נכון שהמערב היה מוכן אז לשלם באיכות חיים בתמורה לדבקות בדמוקרטיה (וותרו על הפשיזם והדיקטטורה בתמורה לאיכות חיים). זאת בעיקרו של דבר הייתה העסקה שהוצעה לספרד ולפורטוגל. בלעדיהן יהיה המערב צולע. אבל האם יוון היא חלק מן המערב? עד כמה היה "חשוב" במונחים כלכליים ופוליטיים להשקיע בה? את הכף הכריעו אז שיקולים "רומנטיים" (מאוחר יותר נפתחו השערים גם למדינות מזרח אירופה כידוע):  לא יעלה על הדעת ש"אם הדמוקרטיות" תישאר מחוץ לאיחוד, פסק נשיא צרפת דאז, ואלרי ז'יסקר ד'אסטן. גם הטענה הזאת, אגב מפוקפקת: רוב יוון לא הייתה דמוקרטית ואפילו באתונה, שבה התקיימו מסורות "דמוקרטיות" בחלק מן ההיסטוריה שלה, נתנה זכות ההצבעה רק למיעוט קטן מבין התושבים (נשים, עבדים, עבדים משוחררים וזרים לא יכלו להצביע). ומכל מקום ברור שהרעיונות "הדמוקרטיים" האתונאים, שרווחו בפריז ובלונדון, נשכחו באתונה. מששבו אליה היה זה בהשפעת המערב ולא להפך.

יוון התקבלה לאיחוד ב1981. בהדרגה התברר שהספקות של כלכלני האיחוד ושל הקנצלר שמידט באשר להתאמתה של יוון למועדון האירופי היו מבוססים. מה עושים עכשיו? דומה שהנוסטלגיה פגה בקרב נושיה של יוון והם נוהגים בה בברוטליות שנעשתה אופיינית לנושים ניאו-ליברלים: בתמורה לשמירה על דירוג האשראי שלה, הם תובעים מיוון לפגוע פגיעה קשה באזרחיה ובמסורות הסוציאל-דמוקרטיות שלה. חלק ניכר מכספי התמיכה לא ישמש לבנייה מחדש של כלכלת יוון או לשמירה על איכות החיים של תושביה. הכספים ישמשו כדי להחזיר למוסדות הפיננסיים המערביים את השקעתם ולהקל עליהם להשקיע השקעות רווחיות נוספות. יש לציין שרק במעט מאד ארצות הניבו תכניות "הבראה" דרקוניות כאלה של המוסדות הפיננסיים-פוליטיים העולמים שגשוג כלכלי, אבל בכול "המובראות" קרסו מערכת הרווחה והעבודה המאורגנת. ראש ממשלת יוון החדש, מושחת פחות מקודמיו ואידיאליסטי יותר מהם, רוצה זמן ותמיכה כדי ליצור פשרה חברתית הוגנת מבחינתו. הוא לא יקבל אותם כנראה.

התפרסם בשינויים קלים בידיעות אחרונות 1.7.15