בהלווייתו של איתמר בן גל, שנרצח בכניסה לאריאל, השתתפו בין היתר יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין, סגן שר הביטחון אלי דהן ושר החקלאות, אורי אריאל. כל רצח, ובוודאי רצח של אדם צעיר, הוא אירוע טראומטי. את הקריאות לנקמה ואת ההטחות בפני הרשויות על אוזלת יד אפשר להבין. הכאב אינו מייצר אמירות דיפלומטיות. אבל דומה שבישראל נוצרה איזו נורמה חדשה שבאה לידי ביטוי בהצהרות ובמעשים של מקבלי החלטות. על פי הנורמה הזאת, התגובה הראויה לפיגועי טרור היא קודם כל הרחבת ההתנחלות. אם אין אישור לבנייה, מעניקים אותו בזריזות; אם יש אישור מרחיבים. לכאורה התגובה הזאת היא מענה רציונלי שבא להחליף את הקריאות היצריות לנקמה קולקטיבית ולשפיכות דמים בהיתר. לא צריך לשפוך דמים; צריך לבנות. למעשה אין לנורמה שעליה חוזרים שוב ושוב דבר וחצי דבר עם התנהגות רציונלית. אדרבה, דומה שהיא הופכת את הטרור לקרדום לחפור בו. הטרוריסטים נעשים מעניקי פטור משיקול דעת. ההחלטה אם לבנות והיכן לבנות אמורה להיעשות אך ורק משיקולי הגיון מדיני ובמגבלות החוק. התגובה לרוצחים יהודים אינה פירוק התנחלויות והתגובה לרוצחים פלסטינים אינה בנייתן. אם מחליטים לבנות, לא אמור להיות לזה כל קשר לטרור. התגובה הראויה למעשה טרור היא הענשת המבצעים ומניעת טרור עתידי. כל היתר הוא שימוש ציני בדם הקורבנות לקידום אינטרסים מגזריים. ושימו לב שרק קורבנות מגזריים מעניקים צווי הרחקה והפקעה. אם נרצחים אנשים מן המגזר הסבור שהקיפאון המדיני הורג, אין להם קול ובוודאי אין להתייחס לקולם.
ואם נותרתם תוהים, מיהר השר אריאל להבהיר בדבריו את היעדים שהדם השפוך מכתיב מבחינתו: "הגיע הזמן הר הבית, הגיע הזמן של הכרה בעם ישראל בקדושת הארץ… דרכים רבות יש לכוחות הביטחון להילחם בטרור, יש דברים שעוד לא נעשו כמו גירוש המשפחה ודברים נוספים והגיע הזמן לעשותם לאלתר, לא אחרי הרצח הבא אלא על מנת למנוע את הרצח הבא. אנחנו בממשלה אחראים גם לביטחון וגם למה שדיברו קודמיי לבניית ארץ ישראל. לא צריך לחכות שמישהו יירצח כדי שנבנה את הר ברכה או את חוות גלעד… צריך לומר בקול ברור – בין הירדן לים תהיה מדינה אחת ריבונית, היא מדינת ישראל ובירתה ירושלים המאוחדת. צריך להכריע כי הגיע זמן ריבונות. במקום הזה צריכה להיות עיר ואם בישראל, חיזקו ואימצו". ובכן, קודם כל הר הבית. המדורה המקומית דורשת עוד שמן והשר ישמח להוסיפו. לכאורה האג'נדה שחל השר אינה תלוית דם—לו היו הדברים תלויים בו היה הכל נעשה ממילא. כיוון שאינו נעשה, עת לעשות בשם הדם. מהי העת? "זמן הר הבית". מהן המצוות שהזמן הזה גרמן? קודם כל, סביר להניח, פגיעה בסטטוס קוו השביר, המאוס בעיני אריאל וחבריו, על הר הבית. הקמת בית כנסת? כנראה. ואחר כך–הקמת בית מקדש? בהחלט. בכמה דם זה יעלה לנו? אלה שאלות שלא מעניינות את השר, כפי ששאלות של הגיון מדיני אינן מעניינות אותו. "הגיע הזמן של הכרה בעם ישראל בקדושת הארץ". בעולמו של השר אין מדינת ישראל ואין אזרחים במדינת ישראל. המונחים הללו אינם לפי רוחו לפי שהם כוללים לא מעט בני אדם שאינם "עם ישראל". "עם ישראל" של השר אינו מגן על זכותו לחיות במדינתו. עליו להכיר ב"קדושת הארץ". ועניינים שבקדושה אינם נידונים בוועדות או בפרלמנט. הם מסורים למומחים של האל. הכול שלנו—ובעצם שלהם. ומה יש לעשות בינתיים? לגרש משפחות למשל. על מה ולמה יש לגרש משפחות שלא חטאו, ומה עוד יש לעשות? השר מעדיף שלא לומר. צריך להקים ערים בחוות גלעד ובהר ברכה, כי בין הירדן לים יש מקום למדינה ריבונית אחת. וכיוון שהזמן הוא זמן הר הבית, תקום במהרה בימינו, אם ירצו אריאל ושותפיו, מדינת הר הבית.
התפרסם בידיעות אחרונות 7.2.18
הבלוג של אביעד קליינברג 