רדו לנו מהעגלה

"אמנות המלחמה", אמר נפוליאון, "היא פשוטה מאד. הכול זה הביצוע". נפוליאון, אחד מגדולי הטקטיקנים בעת החדשה, הבין דבר או שניים בענייניי מלחמה. מספיק שגנרל אחד יתברבר בשטח, כדי שהתכנית המוצלחת ביותר תקרוס. גם אמנות הכדורגל אינה מסובכת בתיאוריה—בסך הכול צריך להבקיע יותר שערים מאשר היריב. איך עושים את זה? זאת שאלה יותר קשה, כפי שנבחרתנו הלאומית גילתה בפעם המי יודע כמה. למאמן הנבחרת הייתה תכנית מצוינת. הבעיה היא שהשחקנים האיטלקים היו פשוט טובים יותר בביצוע.

גם השאלה כיצד לעזאזל קורה שבמדינה שבה רוב עצום אינו שומר מצוות ואינו מעוניין בשמירת שבת למשל, מצליח מיעוט קטן יחסית לכפות את רצונו על הרוב היא שאלה קשה. משהו בביצוע לא עובד. להלכה צריך היה הרוב החילוני בישראל לעצור כל ניסיון לכפות עליו את אורחות החיים של המיעוט החרדי. למעשה מקבלים החילונים שוב ושוב את עיקרון פינוי הדרך לעגלה הדתית המלאה-בעיני-עצמה. העיקרון הזה עלה בשיחה המפורסמת בין בן גוריון לבין החזון איש ב1952. לבן גוריון היו רוב יציב ומעמד ציבורי איתן. לכאורה צריך היה ראש הממשלה דאז לדחות על הסף את דרישותיהם של בני שיחו החרדים. אלא שבסוף הדיון המכונן ההוא נכנע "הזקן" ופינה את הדרך. אולי מסיבות רגשיות (שהרי, כפי שאמרה לו אז פולה רעייתו, בני שיחו נראים כמו סבא שלו), או סביר יותר להניח משום שסבר שהוויתור (בעניין העילויים ש"תורתם אמנותם") הוא עניין זניח. הפוליטיקה כזכור גם היא אמנות, אמנות האפשרי. אם יוותר ויתור פעוט לחרדים ישקיט אותם ואת מצפונו והעגלה הלא-ריקה שבה נהג תוכל להמשיך בדרכה.

אולם אם יש לקח שיכולה ההיסטוריה ללמד אותנו, הרי זה שלעולם אין הקומץ החילוני משביע את הארי הדתי. הביטו בהמון העילויים שצמחו מאז השיחה ההיא בישיבות. הארי הדתי חש צורך גדול לחזק ולהתחזק—לשם שמים כמובן. לכאורה, אומרים לנו אדוני השמים, מתייצבות זו מול זו שתי קהילות: האחת היא בעלת אפשרויות בלתי מוגבלות (החברים בה יכולים לאכול הכול, למשל) והאחרת שהציבה לעצמה מגבלות מרצון (החברים בה יכולים לאכול רק מזון כשר). במפגש ביניהן נדרשת, באופן פרדוקסלי, הקהילה החופשית לעשות את כל הוויתורים, שהרי חילוני יכול לאכול אוכל כשר. הוא יכול לחלל שבת ויכול גם לשמור אותה, ואילו דתי אינו יכול אלא לשמור. הגישה הזאת מבוססת על ההנחה שאין לאדם חילוני עקרונות. מבחינתו הכול עניין של נוחות ואילו מבחינת המאמין, איש העקרונות, ישנם דברים שהוא יעדיף להרג ולא לעבור עליהם. שימו לב שהטענה הזאת מניחה שחופש אינו עיקרון ערכי אלא מעין פינוק. הזכות לשמוע שירת נשים, לנסוע בכל ימי השבוע, לאכול מה שבא לך ולראות סרטים ביום כיפור אינה ביטוי לעיקרון החופש, אלא נהנתנות גרידא. מי שמקבל את העיקרון הזה ימצא את עצמו מוותר ללא סוף, שהרי, בהיעדר אל חילוני, אין לכופר בעיקר מניעה "עקרונית" לקיים את כל המצוות על מנת לרצות את עמיתו הדתי הרגיש.

נכון? לא ממש. הזכות לפעול כרצוני ברשות הרבים, ללא התערבות וללא הפרעה של אלה אשר רוממות אל בגרונם, היא זכות שהרבה דם נשפך במערב על מנת לקבלה. החופש הוא עיקרון ולא פינוק. לא כדאי לוותר עליו מתוך ההנחה שעוד ויתורון ישביע את הארי. שום ויתור לא יספיק. ומעבר לזה, הטענה הדתית כי ידי המאמינים כבולות היא טענה מופרכת. לבעלי הסמכות הדתית יש חופש תמרון גדול בהרבה ממה שנוח להם פוליטית להודות. הבחירה להתיר או לאסור היא לא פעם פוליטית. זה בדיוק מה שקורה במאבק הנוכחי על השבת. זה מאבק על כוח, לא על עקרונות. בתירוץ שהעגלה ריקה, העמסתם עליה מכל הבא ליד—את פרנסתכם, את חוקיכם המשונים, את ההנהגה האטומה שלכם. עכשיו רדו מהעגלה. לא, אתם לא יכולים להוסיף רק עוד משהו קטנטן. העגלה מלאה.

התפרסם בידיעות אחרונות 7.9.16

3 replies »

  1. מומלץ לראות את סרטה של חגית לירון ״קבוץ למהדרין״ על הכשרת חדר האוכל והחילוקי הדעות שהיו על כך. השקול הכלכלי, שלימים התברר כמופרך, גבר על העקרונות החילוניים של הקבוץ הראשון של הומר הצעיר. כך עוברת תהילת השמאל.

    אהבתי

  2. ואני חושב שכל התרגילים האלה הם לא יותר מהכנסת "עז" כדי לסחוט עוד שלמונים בעבור הוצאתה.
    זה מאבק על על כסף ולא על שום עקרונות, הגם שהמנצחים והמנוצחים זהים לאלה שתוארו בפוסט.

    אהבתי

  3. א. נכון מאוד. אכן, הבעיה העיקרית של החילוניות היא שהיא מוגדרת על דרך השלילה (שלילת קיום המצוות, שלילת האמונה באלוהים), ולא על דרך החיוב. נראה שאנחנו, החילונים, צריכים להמציא לעצמנו את "אל החופש" ולקרוא בשמו בראש חוצות. חילוני אינו אדם "לא מאמין", אלא אדם "מאמין בחופש". הוא אינו אדם ש"לא מקיים מצוות" אלא אדם ש"מקיים את מצוות חופש הבחירה". ואת "מצוות חופש המחשבה", "מצוות חופש הביטוי", "מצוות חופש הפעולה", "מצוות חופש האכילה", "מצוות חופש בילוי השבת" וכן הלאה.
    השפה היא, כידוע, פוליטית. כצעד ראשון, פשוט וקל לביצוע, הייתי מציעה להחליף את המושג "חילוני" (של חול, שאינו של קודש, כלומר, מילה שהיא עצמה שלילה של מושג הקדושה) במושג "חופשי" (שקדם לו, או בכל מקרה, היה קיים בעבר). המגזרים בישראל לא יהיו "חילונים, מסורתיים, דתיים, חרדים", אלא "חופשיים, מסורתיים, דתיים, חרדים". במקום לומר: "אני יהודי חילוני", אמור מעתה: "אני יהודי חופשי". "אני יהודיה חופשית". אנחנו שייכים למגזר החופשי. אנחנו חופשיים. אנחנו רוצים להישאר חופשיים. לא נוותר על זהותנו החופשית.

    ב. מתבקש להזכיר את ספרו הנפלא (והאהוב עלי ביותר מכל ספריו) של אפרים סידון:
    "סיפור מוזר ומלא תימהון על האי הקטן האי היגיון" (הוצאת "כתר", שנת ההוצאה אינה מופיעה). הנה קטע ממנו:

    …היתה מועצה באי היגיון,
    עשרים נכבדים וזקנים,
    שהיו מתכנסים מדי יום ראשון
    וחוקים חדשים מתקינים.
    הכול התנהל שם תמיד כיאות,
    ותמיד על הצד הטוב.
    שלושה היו נציגי המיעוט –
    כל היתר יצגו את הרוב.
    ואז יום אחד
    קפץ ועמד
    נציג המיעוט, איש זקן ונכבד,
    קדימה צעד,
    הניף את היד,
    ואמר בקול נרגש ונרעד,
    "רבותי, תושבי האי היגיון,
    בשם אנשי המיעוט
    הריני עומד לבקש מכם
    דבר קטנטן ופשוט.
    אנחנו רוצים שכולכם פה באי,
    אנשי הרוב הגדול,
    תתחילו כמותנו, החל ממחר,
    מרק במזלג לאכול.
    זה הכול.
    ממש לא עניין גדול –
    וברור גם שלא מסובך.
    ואת כל הכפות, אני מבקש,
    תזרקו ממחר אל הפח."

    "מה?" צחקו-צעקו בקול
    נציגי הרוב הגדול,
    "לאכול בלי כפות באי היגיון?
    לא בא בחשבון.
    כנראה יצאתם מדעתכם.
    איננו רוצים להיות כמותכם!
    אנחנו רוצים לחיות את חיינו
    על פי דרכנו
    וכטוב בעינינו.
    וזהו!"

    "רגע," אמר נציג המיעוט,
    "אולי לא הבנתם אותי.
    פה מדובר בדבר פעוט,
    זה עניין, תסלחו לי, שטותי.
    אין אנו רוצים שתהיו כמותנו,
    איך תחיו – זה בכלל לא ענייננו.
    רק את זה נבקש,
    אך ורק, אך ורק –
    אכלו במזלג לפתן ומרק."

    "או קיי," אמרו נציגי הרוב,
    "עכשיו תצאו מהחדר,
    ואנו פה נתייעץ ונחשוב,
    ואז תחזרו.
    בסדר?"
    יצאו נציגי המיעוט לפרוזדור,
    עד שיגידו להם לחזור.
    ואנשי הרוב התיישבו בפינה
    והחלו לדון בדרישה המשונה.

    "רבותי," אמר הראשון בדיון,
    "תרשו לי כמה מילים.
    אנחנו, הרוב, חיים פה בטוב,
    והם, המיעוט – אומללים.
    אז בואו נראה שלנו אכפת!
    נפגין הזדהות,
    לא הרבה – רק מעט,
    ובאופן חד-פעמי, באמת,
    הבה נכריזה כולנו כעת
    בקול גדול, רציני וחוגג,
    מהיום נאכל מרק –
    במזלג!"

    "דיברת יפה," אמר השני,
    "על אותם הדברים חשבתי אני.
    לו הם דרשו ברוב חוצפתם
    שנחיה מהיום והלאה כמותם,
    הייתי אומר, לא נסטה מדרכנו!
    נגן על זכויות הרוב בגופנו!
    אבל אם צריך רק על כף לוותר,
    הריני אומר,
    יש על מה לדבר."

    בדקה הבאה
    הם קיימו הצבעה,
    וברוב די גדול,
    כמעט פה אחד
    (רק נציג בודד לא הרים את היד),
    הוחלט לאנשי המיעוט לבשר,
    "הרוב
    על הכף החליט לוותר."…

    שבת שלום וחופשי(ת).

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s