דוד ביטן והמקהלה הציונית

בניגוד לדימוי הפופולארי, המקהלה היוונית אינה עונה אמן אחר דברי הגיבור. לא פעם היא נוזפת בו, מציעה לו הצעות או נדה למשוגותיו. בטרגדיה היוונית, הגיבורים אינם שועים לדברי המקהלה. הם בטוחים בצדקתם ובדרכם. ביקורת היא רעש. או בגידה. בתפיסת העולם היוונית הקול הזה חשוב, גם אם הגיבור אינו מטה לו אוזן (מבחינה מסוימת הוא מזכיר את נביאי ישראל המואשמים שוב ושוב בבגידה במלכות). כשהגיבור נעלם, המקהלה נשארת, לאסוף את השברים, לומר את דברה במחזה הבא, לנסות לתקן. ישנו עוד סוג של מקהלה, המקהלה  הדתית. זו חוזרת על דברי הש"צ ואינה חורגת מהם. היא מקהלת מעודדים ומעודדות. לכל היותר היא מביעה את תקוותה שרצונותיו של הגיבור יתגשמו: אמן כן יהי רצון, רצונו של הש"צ. אין לה רצון שלה.

מקהלות מן הסוג הזה תומכות בכל מי ש"שלנו", יהיו דבריו אשר יהיו (הנביאים משלמים לא פעם בחייהם על ההתעקשות לבקר את הרוב).  לאחרונה עלו הדברים בדעתי אגב הצעתו של יו"ר הקואליציה דוד ביטן לשלול את אזרחותו של חגי אלעד מנכ"ל "בצלם", ואם אין הדבר ניתן, מציע ביטן לאסור על ישראלים להופיע בפני "גופים בינלאומיים בעלי סמכויות אופרטיביות"; ואם לדייק לאסור על ישראלים לדבר נגד מדיניות הממשלה בפני גופים כאלה. לכאורה, היה כל בר דעת צריך להבין שאי אפשר לשלול את אזרחותו של אזרח ישראלי, גם אם עבר עבירה. מדינת ישראל אינה שוללת את אזרחותם של רוצחים ואנסים. היא גם אינה שוללת את אזרחותם של בוגדים. אדרבה, היא מבקשת לשפוט אותם מכוח היותם אזרחיה. גם הצעת התיקון של ביטן אמורה הייתה להידחות על הסף גם על ידי מי שמתנגד לדבריו  של אלעד או רואה בהופעתו באו"ם טעות. אין שופכים את התינוק עם מי הרחצה. חופש הדיבור אינו בטל מחוץ לגבולות המדינה. מותר לאזרח נאמן להתנגד למדיניות הסביבתית של ארצו (ציד לווייתנים, למשל) ואפילו לקרוא להטלת סנקציות עליה. מותר לו להתנגד למדיניות הנתפסת בעיניו כפסולה מוסרית (עבדות, למשל), ומותר לו גם לקרוא לסנקציות על מדיניות כזאת. בעולם התקשורתי שלנו ממילא אין משמעות למיקומו של הדובר. "גופים בינלאומיים בעלי סמכות אופרטיבית" אינם זקוקים לנוכחותו הפיזית. הוא יכול לדבר בירושלים ודבריו יישמעו בכל העולם.

אלא שרבים, רבים מידי, לא דחו את דברי ביטן על הסף. הם אומרים אמן למהלך של ביטן שנועד להפוך כל ביקורת על הממשלה (בעיקר בנושאי ההתנחלות) ללא לגיטימיים. הצעד הבא יהיה לפסול כל התבטאות, בתוך ישראל או מחוצה לה, שאינה עולה בקנה אחד עם מדיניות הממשלה לעבירה, שהרי התבטאות כזאת כלולה לסייע ל"אויבי ישראל".

הדמוקרטיה היא משטר שאינו מקבל את הלוגיקה הזאת. בדמוקרטיה מדברים בגלוי על אי הסכמות ומבקרים את הממשלה, גם אם הביקורת עלולה לשמח את אויבינו, משום שדמוקרטיות סבורות שדיון גלוי ונוקב הוא כוח ולא חולשה. מתחת לטיח ההסכמה הכפויה פושה ריקבון. דיון אמתי יכול למנוע את הריקבון הזה. לכן המקהלה היוונית מדברת. הסיבה השנייה לאי קבלת חובת השתיקה היא ההבנה שבמשטר דמוקרטי ממשלות מתחלפות ודיעות משתנות. מה שנראה היום כמובן מאליו (עבדות) ייתפס מחר כאיוולת אם לא פשע. היום אנחנו הרוב; מחר המיעוט. אסור לשכוח את זה.

זה לא אומר שאין גבול. יש גבול. פעולה שנועדה לחסל את הקהילה היא בגידה. הקריאה להביא את הכיבוש לקיצו לא נועדה לחסל את הקהילה. אדרבה בעיני רוב המשמיעים אותה מטרתה להציל את מדינת ישראל מהשמדה עצמית. אם דיעותיו של אלעד הן בגידה, כי אז חלק משמעותי (לא הרוב, אבל מיעוט גדול) מאזרחי מדינת ישראל אשמים בבגידה. מה שמדאיג באמת הוא שהאמירה הזאת אינה מופרכת בעיני ביטן ומקהלת המעודדים שלו.

התפרסם בידיעות אחרונות 26.10.16