סיוט ברחוב בלפור

במפגש לילי בלשכתו של ראש הממשלה עם אנשי עמונה, חשף ביבי נתניהו סיפור אישי קורע לב, סיפור שהיה מזכה אותו בעמוד השער במוספי השבת ובפרס שרת התרבות להתקרבנות אמנותית. מתברר שלא האידיאולוגיה גורמת לנתניהו לתמוך בדרישותיהם המופרכות של העמונאים, ולהתייחס לגוזלי הקרקעות כעני בפתח המנסה לשכנע את הגביר להעניק לו נדבה. כלומר ראש הממשלה אכן מאמין שכאשר יהודים גוזלים אדמות ערבים, גם אם המעשה נעשה תוך צפצוף על החוק, הם עושים מעשה ערכי, מוסרי ויהודי–נישול ערבים הוא תמיד לשם שמים ולתפארת מדינת ישראל, אבל זה לא כל הסיפור. זה לא שהוא לא חושב שיש להרעיף ממון על קומץ של גוזלי אדמות מעבר לקו הירוק על חשבון שאר המדינה, ובעיקר על חשבון אלה שמתחת לקו העוני. חושב, אבל זה לא כל הסיפור. העניין אפילו איננו שהוא מתחרה בנפתלי בנט מי מהם מאמין פחות בשוויון ומי מסית יותר נגד ערכי השוויון בפני החוק (שמאלנות). כלומר הוא עושה את כל אלה ויותר, אבל מעבר לכל המהלכים האידיאולוגיים-פוליטיים הללו יש רגש אנושי חם, הזדהות על בסיס הניסיון האישי עם אנשים שנעשה להם עוול. מי שטוען שהאיש מקיסריה-בלפור אינו מסוגל לרגש, מלבד רגש האהבה העצמית וההישרדות הפוליטית, טועה.

הנה הסיפור המפעים שסיפר ראש הממשלה לעמונאים. זהו סיפור קשה ולכן תרצו אולי להכין ערימת ממחטות. מוכנים? בבקשה. "אני מבין מה זה לאבד בית," אמר נתניהו, "אחרי בחירות 99, בהתראה אפסית, פשוט סילקו אותי ואת משפחתי מהבית בבלפור. ככה, עם כל החפצים. פשוט נזרקנו לרחוב. נאלצנו ללכת לשרתון פלאזה (!). זו תחושה נוראית." מי לא יתמלא ברחמים על האיש, שיש לו אמנם מעון פאר מתוחזק היטב (על חשבון המדינה) בקיסריה, אבל מוצא את עצמו חסר בית, ולא סתם חסר בית אלא חסר בית בשרתון פלאזה? מי לא יזדעזע מן ההתראה האפסית (הרעיון שהוא עלול להפסיד בבחירות לא עלה בדעת האיש מקיסריה), מן הזריקה "לרחוב" של ראש ממשלה בישראל? רק שמאלנים. כי בעיני נתניהו הבית בבלפור אינו מעונו הרשמי של ראש הממשלה, אלא ביתה של משפחת נתניהו. פתאום הגיעו זדים (המצביעים) וזרקו אותו לרחוב. זאת ללא ספק תחושה נוראית. כמו אנשי עמונה, רואה נתניהו במעון ראש הממשלה נחלת אבות. בעצם זה שלו. מה שהורס את ההרמוניה הוא ההליך הדמוקרטי המעצבן (שבו יש נאמר חוק ומותר, אפילו לערבים, שומו שמים, להצביע). החוק במדינת ישראל (חוק שמאלני!) מתיר לפנות אנשים מבית שאינו שייך להם. זו תחושה נוראית. וכפי שיש להותיר את תושבי עמונה כשגזלתם בידם, ואם יימנע הדבר באשמת החוק המרושע, יש לפצותם ביד רחבה ובזרוע נטויה, על העוול שנגרם להם, על חשבון שאר אזרחי המדינה, על אחת כמה וכמה ראוי ונכון להשאיר את ראש הממשלה בבית בבלפור ולהניח לו ולמשפחתו לנהל שם את חייהם השקטים כאדוני המדינה לנצח נצחים. ואם חלילה יתערבו בג"ץ או הבוחרים ויכפו פינוי, יש לפצות את הקורבנות. בכמה? אני מניח לכם לזרוק מספרים. חשבתם על מספר? תגדילו.

ומה עם הבעלים החוקיים (הבעלים הפלסטינים של האדמות או ראש ממשלה אחר, שהבוחרים—חלקם ערבים!—יבחרו)? זבש"ם. כלומר צריך למצוא להם איזה פתרון אני מניח. אין סיבה למשל, שראש הממשלה הלא-נתניהו שייבחר לא יקבל פיצוי כספי מהמדינה. ייתכן אפילו שיוענק לו בית אחר בכפר פלסטיני סמוך. האמת? הבעלים החוקיים לא ממש מעניינים אותנו. שיסתדרו. כולנו תקווה שנתניהו ובנט יצליחו למנוע הישנות מקרים כאלה בעתיד—למשל באמצעות חוק הסדרה. אמרו מעתה, אם ייבחר ראש ממשלה שאינו נתניהו (או בנט) יוצע לו לנהל את הרשות הפלסטינית. יהודים (השמאל שכח מה זה, להזכירכם), לא יפונו עוד מבתיהם.

התפרסם בידיעות אחרונות 21.12.16