יהיה בסדר

זה קורה מעת לעת בהיסטוריה. חברות מודעות במעורפל לסכנות—יש איזה קרחון לאורך המסלול, אבל בינתיים מזג האוויר בסדר, הכלכלה בסדר. הבעיות מרוכזות ברובן בשוליים. מה רע? החברה הישראלית היא חברה המקדשת את ההווה. הווה חי וקיים—מעולם לא היה מצבנו טוב יותר. העבר? העבר גויס לשירות ההווה. אין לישראל היסטוריה—עובדות, חישובי רווח והפסד, תהליכים שניתן ללמוד מהם. יש לה רק מיתולוגיה: הייתה לנו ריבונות שנהרסה, לא בגלל החלטה מופרכת לצאת למלחמה נגד מעצמה עולמית, אלא בגלל "שנאת חינם". אחר כך יצאנו לגלות (לא חשובות העובדות—הרומאים למשל לא הגלו אותנו מארצנו לפני "אלפיים שנה"). אחר כך היה רע ("אינקוויזיציה") ונעשה רע מאד ("שואה"). אחר כך חזרנו לארצנו, הקמנו מדינה ודי מהר חזרנו אל "בורות המים" של חברון ורמאללה. מאז מצבנו טוב. לא סתם טוב—מצבנו הוא סטירת לחי יהודית-ציונית בפני ההיסטוריה. הקיום היהודי הוא קיום א-היסטורי. כל העולם משחק לפי דו"חות רווח והפסד, לפי כלכלת סיכויים וסיכונים. לא אנחנו. אנחנו הראינו שחוקי ההיסטוריה לא חלים עלינו. החוק היחיד שאנחנו מצייתים לו הוא החובה להימנע מחרפת החולשה, שהיא שהביאה עלינו את השואה. כל עוד אנחנו חזקים, הכל בסדר. השואה לא תחזור. האיום היחיד שראוי להתייחס אליו הוא "אובדן ההרתעה". תהליכים היסטוריים? תקדימים של מעצמות אזוריות שהתעלמו מסיכונים והניחו שלעולם חוסן? השעון הדמוגרפי המתקתק? יוק. אין עבר מדיד שממנו ניתן להפיק לקחים מורכבים, וכתוצאה מזה אין גם עתיד. כמציאות תרבותית, העתיד הוא סך כל הציפיות שחברה לוקחת בחשבון. במדינת ישראל העתיד צבוע בצבעי שחור לבן. ישנה חרדה מפני שואה, אבל אם אין איום בהשמדה, הכל בסדר. הפלסטינים חלשים. בבית הלבן יושב ידיד ישראל. ההודים אוהבים אותנו. לעולם חוסן. אין עתיד. אפילו המשיחיסטים שהבהילו אותנו כל כך בעבר נעלמו. שוב אינם צופים התפרצות דרמטית של כוח עליון שתבטל את התהליכים הנורמליים ותביא גאולה שלא כדרך הטבע. המשיחיות המהפכנית בנוסח חנן פורת הומרה בזחיחות בעלבתית בנוסח בנט. דרך הטבע מספיקה: עוד המצאה טכנולוגית, עוד הזרמת כספים לביטחון, עוד בחירות שיבססו את שילטון הימין. לא צריך משיח. ביבי ובנט ואבו מאזן (חה חה חה) יספיקו. ראש הרשות הוא אולי היטלר, אבל היטלר קטן, לא מאיים באמת. ומול היטלר קטן יספיק צ'רצ'יל קטן. יהיה בסדר. מה אתם חמוצים?

ובעוד אנחנו מבוססים בשביעות רצון לא חמוצה, ההיסטוריה—אותה זקנה חבוטה וטרחנית—מכינה לנו תרחישים, תרחישים שאינם מצייתים לכללים המיתיים שהמצאנו לעצמנו. אחרי טראמפ יבוא נשיא נוח הרבה פחות. אחרי אבו מאזן יבוא מנהיג מתון הרבה פחות. השגשוג הכלכלי לא יימשך לנצח. הדמוגרפיה האזורית אינה נעצרת–היא מובילה למדינה דו-לאומית או לשיטה שבה חיים אלה לצד אלה בעלי זכויות ונטולי זכויות (אפרטהייד). ההיחלשות הדרמטית של מצרים והתמוטטותה של עיראק, השחיתות הסעודית והאיום הממשי על הסידור ההאשמי בירדן—כל אלה אינם תכתיב. ההיסטוריה אינה מכינה לנו חגיגה ואינה מכינה סיוט. היא מכינה גם חגיגות וגם סיוטים. היא מחייבת בחירות רציונליות: חישובי רווח והפסד, עלות תועלת, בקרת סיכונים. זה תלוי בנו.

כי מה שמסביר את ההצלחה המדהימה של היישוב—כשש מאות אלף אנשים שביצעו מהלכים משני אזור ומשני עולם—היה הפרגמטיזם האנטי-משיחי של הנהגתו. בן גוריון לא התאהב בגרמנים אחרי השואה. הוא חתם על הסכם השילומים, למרות המחיר הסמלי שלו, כי זה היה נכון מעשית. הוא לא קיבל את תכנית החלוקה מאהבת הפלסטינים, אלא מסיבות פרגמטיות. הוא עשה מהלכים נכונים, וגם שגויים, משום שהביט במציאות במבט מפוכח. המבט הזה היה אומר ליורשיו, כי בלי הסדר מתקבל על הדעת של יחסינו עם הפלסטינים, תרחיש הסיוט ריאלי הרבה יותר מתרחיש החגיגה. הם מתעלמים מזה: יהיה בסדר. לא יהיה.

התפרסם בידיעות אחרונות 17.1.18