רבותיי ההיסטריה חוזרת

עכשיו מששככה במקצת סערת הכור הסורי, אפשר לנסות ולהבין מה בעצם היה לנו. אין כוונתי לשאלות המודיעיניות, המבצעיות והגיאופוליטיות. אלה נגרסו ונלעסו לעייפה בימים האחרונים: למדנו על כל ריס וציפורן בכור ועל כל שיעול נרקיסיסטי בקבינט. כוונתי להיבטים הפנים-תרבותיים. אלו תובנות ניתן להפיק מן הבכחנליה התקשורתית האחרונה? התובנה העיקרית היא שאנחנו חברה נטולת פרופורציות. על אף שהאירועים מלפני עשור הם בעלי חשיבות, קשה להבין את ההשתלטות  הכמעט מוחלטת של הדיון בהפצצת הכור הסורי על השיח הציבורי. הפרשייה ההיסטורית הזאת, שאינה מייצגת "ענייני דיומא" ושאינה מעוררת מחלוקת, נידונה מבוקר עד ערב בכל ערוצי התקשורת האלקטרוניים והמודפסים, עד זרא, עד קבס. למתבונן מן הצד נדמה היה שמדובר בעניין דחוף ומכריע מאין כמוהו, עניין הדורש הכרעה, או שיש לו משמעות גדולה על גורלם שחקנים פוליטיים מרכזים. ואולם לא זו בלבד שהחשיפה לא דרשה שום הכרעה, אלא שכל השחקנים המשמעותיים מאז ירדו מן הבמה וספק גדול אם הם יכולים לשוב ולעלות עליה. ראש הממשלה לשעבר אולמרט נוטרל בגין שחיתות, שר הביטחון לשעבר ברק מנוטרל בגין אופי, ראש המוסד לשעבר מת ולראש אמ"ן לשעבר אין, כך נראה, שאיפות פוליטיות. השחקן המרכזי (בעצם היחיד) בפוליטיקה הנוכחית, ראש הממשלה בנימין נתניהו, היה מנותק בשעתו ממוקדי קבלת ההחלטות ומלבד שבירה טיפוסית של הכללים לטיפוח האגו שלו (נתניהו חשף את קיום האירוע בראיון עם חיים יבין, בעוד שאר השחקנים שומרים על שתיקה) אין בפרסום כיום לא להועיל לו ולא להזיק לו.

חוסר הפרופורציה התקשורתי–ניפוח כל פרט ופרט, יצירת מחלוקות במקום שבו אינן בנמצא, דליית מים עומדים מבארות נשכחות, פסאודו-ראיונות ופסאודו-פרשנויות—אינו נובע אפוא מתכתיבים מלמעלה ואינו משרת אינטרסים של בעלי מאה ודיעה. הסיבה העיקרית לבולימיה התקשורתית היא שמדובר באירוע צבאי. במדינת ישראל התקשורת מקדישה—ללא כל תכתיב—זמן ונדל"ן עיתונאים לצבאנו, ללא שום קשר לחשיבות המדווח בעיני כל מי שאינו לוקה בתסמונת. כשאין אירועים—מחדלים מזוויעים וניצחונות מפוארים: בישראל אין תווך; יש רק קצוות—מדווחים על חיילים בודדים, ועל יום בחיי יחידה, ועל איזה ציוד חדש, על הגיגיהם של ראש המשהו לשעבר ומפקד המשהו לשעבר. את הדיון באזרחיות ישראלית מנהלים סביב שאלת הגיוס ובתכניות קשקשת טלוויזיוניות. וכך הם הדברים כאשר ישראל נהנית משלום יחסי ואויביה הישנים מעבר לגבול (מצרים, ירדן, סוריה) יצאו ממשחק המלחמה. האיומים המיידיים העומדים בפניה הם חלשים (חמאס, חיזבאללה). אשר לאיום הקיומי התורן (איראן), הוא נופח לצרכים ביתיים (בלי איום קיומי אין קיום). מה היה לו היינו מצויים באמת בסיכון ביטחוני? לא קשה לנחש.

כי הצבא במדינת ישראל אינו רק כלי נחוץ וחשוב להגנה על המדינה; הוא סלע קיומנו. הוא תחליף להיא שלא עמדה לאבותינו ולנו כאשר עמדו עלינו לכלותינו. הוא הטחה בפני הגויים; הוא זקיפות הקומה הלאומית; הוא יוצר החרדות ומרגיען. גם בעבור אלה שאינם רוצים לשרת כלל צה"ל, כביטוי האולטימטיבי ליכולת היהודית שקמה לתחייה להפעיל אלימות כנגד הגויים, הוא קדוש. הוא קדוש ולכן כל פגיעה בו היא חילול הקודש (סטירת לחי של קטינה לקצין עולה לה בשמונה חודשי מאסר). עניינים שבקדושה אינם מצייתים לכללי השיח הרגילים. הם זוללים זמן ואנרגיה שבהקשרים אחרים היו ניתנים לעניינים אחרים, דוחקים לא פחות. קדושת הכוח היהודי היא עיקר אמונה דתי וחילוני שהתקשורת בישראל מקריבה לו עולות וזבחים מידי יום, וחוגגת אותו בתופים ובמחולות כאשר ישנה סיבה, ולו דחוקה, למסיבה. והמסיבה כוללת דיון "ביקורתי" לכאורה על פרטים כאלה ואחרים. הדבר היחיד שאינו מבוקר הוא עצם האובססיה—התמיכה במשתמע בתפיסת האיום הקיומי המתמיד וקידוש הכוח כדרך היחידה להתמודד אתו. היד הנעלמה היא הדברים שאיננו חושבים עליהם. תחשבו על זה.

התפרסם בידיעות אחרונות 27.3.18