דומה שהחלום הרטוב של ממשלות ישראל לדורותיהן מתגשם בימים אלה. לא זו בלבד שארה"ב נמנעת מכל לחץ על ישראל לשנות את עמדותיה, היא גם מבהירה לפלסטינים כי בדעתה לשמוט מתחת לרגליהם כמה מן הקרקעות הלכאורה-יציבות ביותר שלהם. בזה אחר זה נעשים המובנים-מאליהם מוטלים בספק. השגרירות האמריקנית עברה לירושלים, התמיכה באונר"א (ואתה קבלת נרטיב הפליטים המתרבים לאין קץ של הפלסטינים) נפסקת, כספים שהועברו בעבר לבתי חולים במזרח ירושלים, הכרה דה פקטו בנפרדות חלקי העיר, שוב אינם מועברים; מזרח ירושלים, מבהירה ארה"ב, היא חלק מישראל, לפחות על פי הצהרתה שלה, והיא אמורה לקבל עליה אחריות כמו על מערבה. המכה האחרונה לסטטוס קוו היא שליחת הנציגות הפלסטינית בוושינגטון (ההכרה האמריקנית בהיות הרשות הפלסטינית מדינה-בדרך) הבייתה. כל זה חלק מן המדיניות הטראמפית של הפניית עורף לדיפלומטיה מן הסוג הישן, דיפלומטיה הנוטה לאנרציה (אין לשנות מה ש"עובד" ולו גם בצורה כושלת) ולגישה עקיפה (לחץ יש להפעיל בשפה דיפלומטית, ברמזים ולא במהלומות קורנס). מבנה האישיות של טראמפ דוחף לפעולה ישירה ובוטה. העבר (כלומר מדיניותם של קודמיו) אינו מחייב את הבוס. אם הבוס רוצה לבצע מהלך (הסכם ישראלי פלסטיני, למשל) על הצדדים ליישר קו ולא לגרור רגליים. מי שלא מיישר קו, חוטף. בשלב זה מי שחוטף הם החלשים (הפלסטינים מצויים כיום באחת מנקודות השפל הגדולות בתולדותיהם), אבל בעתיד עשוייה גם ישראל לחוש את נחת זרועו של האיש מוושינגטון.
התגובה הפלסטינית הייתה צפוייה—הלם ומחאה על אי הצדק שבמהלכים האמריקנים. ראש המודיעין הפלסטיני, מאג'ד פרג', התייחס להחלטה להחזיר את הנציגות הבייתה באמרו כי "הניסיון של ארה"ב וישראל לפגוע בזכויות העם הפלסטיני ייכשל מול צדקת העמדה הפלסטינית." הנסיון מעיד כי "צדקת" עמדתך היא קלף חלש מאד במשחק הקלפים העולמי. צדק כידוע הוא עניין של השקפה ובכל מקרה, כשאין לצדק דיביזיות, הוא מעורר זקיפת גבה לכל היותר.
לאן כל זה מוביל? קשה לדעת. חד צדדיות אינה תחליף למדיניות. בעיות מורכבות פותרות עם איזמל מנתחים ולא עם מקבת, כפי שהבינה ארה"ב אחרי ניצחונה המהיר בעיראק, ניצחון שהוביל, עוד בטרם שככו תרועותיו, לעלייתה הדרמטית של איראן לעמדת הגמוניה אזורית. אבל, למרות החשש, דומה שהמהלכים האמריקנים האחרונים אינם נטולי הגיון. העברת השגרירות הייתה מהלך מתבקש (כמו עצם ההכרה במדינת ישראל, אין בה קבלת מתווה הגבולות הישראלי). הפסקת השערורייה המכונה אונר"א ופירוק מיתוס הפליטים הפלסטיני היא מהלך חיובי. אפילו הפסקת התמיכה בבתי החולים במזרח ירושלים היא בעלת היגיון (זאת אכן אחריות ישראל—וודאי על פי תפיסתה היא). נותרה החזרת הנציגות הפלסטינית מוושינגטון. אין ספק שמדובר במהלך כוחני, שארה"ב לא הייתה עושה מול בני שיח חזקים יותר. מצד שני, תהייה צדקתם אשר תהייה, הפלסטינים, מסיבותיהם, נמנעים כמעט לחלוטין מיוזמות. למעשה אין בנמצא יוזמת שלום פלסטינית. יש דרישות והסתייגויות פלסטיניות מיוזמותיהם של אחרים, לא פעם במרומז ומאחורי הקלעים. זה לא מספיק. הפסיביות הפלסטינית מתפרשת בציבור הישראלי כחוסר רצון טוב. בעולם הגדול היא נתפסת כביטוי לכך שהפלסטינים מעדיפים את הסטטוס קוו, על כל רעותיו, על פני הסכם כולל שיביא לסוף הדרישות הפלסטיניות. הסכם כזה יעורר מחלוקת פנימית עזה כל כך, שמוטב לדחות אותו עוד ועוד. נכון שבינתיים הולכת ומתחזקת האחיזה הישראלית בשטחים, אבל דומה שהרשויות הפלסטיניות בעזה וברמאללה רואות במחאות בשם הצדק תחליף הולם לתכנית שלום, שיש בה קבלה, מרירה ככל שתהיה, של עיקרון המציאות. אם מהלומת הקורנס האמריקנית, תביא את הפלסטינים לשים סוף סוף משהו מתקבל על הדעת—ולו על דעתם–על השולחן, הרווחנו.
ובלא קשר ליחסי ארה"ב והפלסטינים, נותרה המציאות בעינה גם בעבורנו. משמעותה של אי-ההפרדות היא אחת מן השתיים: מדינה דו לאומית או מדינת אפרטהייד. אם לא יקרה כלום, נתנסה תחילה באפשרות השנייה ולאחריה בראשונה.
התפרסם בידיעות אחרונות 12.9.18
הבלוג של אביעד קליינברג 
כתבה מצוינת אבל עם תובנה של שחור ולבן. למה? אולי שינוי המצב יגרור פתרונות אחרים שלא חשבנו עליהם?
אהבתיאהבתי
זה נכון אבל עצוב. טובה לא תצמח לנו מהמדיניות הטראמפיסטית למרות שימחתו של האיש מרח' בלפור
אהבתיאהבתי
סיכום מצב מדויק ולפי התגובות עולה שכל אחד בוחר לו את המסקנות שלגמרי נעדרות מהטקסט… גם זה מעניין.
למרות אישיותו המאד בעייתית (בלשון המעטה קיצונית) של טראמפ המהלכים האלה שלו פשוט עושים שכל. לעשות שוב את מה שכבר נעשה וכל כך נכשל – צריך להיות אידיוט בשביל זה ואיינשטיין כבר אמר את זה לפנינו. מאחר והצדדים לא נוקטים בשום מעשה שיכול להצביע על שינוי מהותי ניתן להניח ששני הצדדים (ביבי ואבו מאזן) מרוצים הדדית מהמצב הקיים. זה מזעזע כי זו הדרך למדינה אחת דו לאומית שלבטח תשים קץ למדינה היהודית. אבל אם שני העמים מעוניינים בכך כנראה שלשם זה הולך. מכאן זה נראה רע, רע מאד. אבל זה כל כך סתום שלא נותר אלא לומר את הקלישאה המעייפת שדברים שרואים מכאן אולי יראו אחרת משם.
אהבתיאהבתי