Smoke Gets in Your Eyes

המקרא מספר את סיפור המלחמה בין אנשי גלעד בפיקודו של יפתח הגלעדי לאנשי אפריים. "וילכוד גלעד את מעברות הירדן לאפריים, והיה כי יאמרו פליטי אפריים: "אעבורה", ויאמרו לו אנשי גלעד: "האפרתי אתה?" ויאמר: "לא". ויאמרו לו: "אמור נא שיבולת", ויאמר: "סיבולת", ולא יכין לדבר כן, ויאחזו אותו, וישחטוהו אל מעברות הירדן. וייפול בעת ההיא מאפריים ארבעים ושניים אלף." (שופטים יב ה-ו). בפוליטיקה הישראלית הנוכחית המילה "שמאל" היא השיבולת החדשה. נכון, היום כבר לא שוחטים אנשים, אבל הזיהוי כשמאל נותר, מלבד באיים פוליטיים בודדים, גזר דין מוות אלקטורלי. היה מה שתהיה, רק לא שמאל. ימין? מעולה. מרכז? בסדר. שמאל? אללה ירחמו. הזיהוי הזה קשור רק במעורפל למעשים או לרעיונות. קחו לדוגמא את דבריו של בני גנץ בשיחה שניהל עם שלמה ארצי ועם חנוך דאום בידיעות אחרונות. דאום שואל, "הצבעת פעם לימין?" וגנץ משיב: "תמיד זה היה באזור המרכז פחות או יותר ותמיד זה היה ציוני". "באזור המרכז", "פחות או יותר". גנץ לא הצביע כנראה ימין (הוא מתחמק גם מן השאלה, אם הצביע ליכוד), אבל כיוון שאינו בטוח באיזה רגע בדיוק המרכז ה"בסדר" הופך לשמאל המשוקץ, הוא משליך רימוני עשן. למעשה, הראיון כולו נפתח ברימון עשן: פעם אחת פגש גנץ "בחור ישראלי בשם יוסף". זהו מפגש ארכיטיפי, שבו המועמד נתקל באיש העם (בעבר זה היה נהג מונית) החולק אתו את חכמתו. יוסף "שטח בפניי מהמקום הכי אותנטי שבעולם מה כואב לו; על הפנסיונרים, על הדירות. הוא נורא התרגש. ואז הוא אמר לי: "תגיד לי, מה זה הימין ושמאל הזה? כשההוא יורה עלינו טיל, הוא יורה את זה בימין או יורה את זה בשמאל? כשההוא מתפוצץ בשוק, הוא מתפוצץ בשמאל או בימין." החכמה של יוסף אינה זקוקה לטיעונים. היא מבוססת על התרגשות, אותנטיות וכאב (התרגשות משולבת באותנטיות). מה כואב ליוסף? כואב לו "על הפנסיונרים והדירות". מה כואב לו בעניינים אלה? למה כואב? למה הוא מתרגש? כל זה לא ממש חשוב. מה שחשוב זה מה שלא כואב ליוסף. לא כואב לו להמשיך לשלוט בעם אחר. העם האחר בדברי יוסף-גנץ הוא כמו וולדמורט שאת שמו אין לבטא. הפלסטיני הוא "ההוא". שימו לב ש"ההוא" לעולם אינו בעל צרכים, כאבים "אותנטיים", זכויות חלילה. "ההוא" תמיד יורה טילים ומתפוצץ בשוק. וכיוון שהוא פשוט מכונת רצח אנונימית, אין צורך בהבחנה הלא סימפטית והמפלגת בין ימין לשמאל. אם נבחן לרגע את הטיעון נגלה שנובע ממנו שאין הבדלים בין זכרים לנקבות, בין ילדים למבוגרים, בין מנצלים למנוצלים, בין מזרחים לאשכנזים, בין טובים לרעים. האחדות הישראלית היא אחדות הקורבן. כולנו קורבנות ולכן כולנו ימין, שהרי מה שמאפיין את השיבולת-שמאל הישראלית הוא עצם הנכונות לראות גם את האחר ואת צרכיו. די כבר לפלג. מה שגנץ רוצה, מה ש"מושך" אותו זה משהו אחר: "מושך אותי ש90 אחוז מהאנשים יסכימו על 90 אחוז מן הדברים." גנץ לא אוהב את עשרת האחוזים האחרים, כלומר את "השמאל" וכשאפשרות השמאל עולה, הוא ממהר להשליך רימוני עשן. גנץ בעד חוק הלאום וגם בעד מחאת הדרוזים והצ'רקסים שהם "שותפים פעילים, חיים ומדממים" (כלומר הם גם קורבנות של "ההוא" ממש כמונו). אז הוא בעד תיקון חוק הלאום? אאוץ' אזעקת שמאל, שיבולת, שיבולת, שיבולת. "לא. כל מה שאמרנו הוא שאנחנו רוצים לתקן את הסיפור הזה". החוק הפך לסיפור. עשן אפור. נתקן יחד עם 90 האחוזים שמסכימים על 90 אחוז מן הדברים. ומה יקרה אם "הפלסטינים יחליטו יום אחד להצטרף לתהליך מדיני שיתנהל בתמיכת מדינות האזור, עם תמיכה שנגייס מכל העולם"? זה לא "אנחנו" מול הפלסטינים. אנחנו חלשים מידי, קורבניים מידי. אנחנו נצליח אולי להתמודד עם זה "בתמיכת מדינות האזור ובסיוע כל העולם". אלא שעצם המחשבה על זה מעוררת חרדה בגנץ. "אני לא מחכה", הוא קובע. מה יש לחכות? מי שמחכה חשוד בשמאליות. אז תעשה מהלך חד צדדי כמו ההתנתקות, מתעניין דאום? אזעקת שמאל מחרישת אזניים. "אמרתי לא מחכה" (לא מחכה! מה אני, שמאלני?). "לא אמרתי חד צדדי ואני לא מתכוון לחד צדדי." אבל "אמרת, אם הם לא, נעשה בעצמנו" משיב דאום. הבחור הישראלי יוסף מרים את ראשו ומשיב מפי גנץ: "נעשה משהו קונסטרוקטיבי…עכשיו תפקידי לבנות. אני לא מחכה. אני בונה" בונה, בונה, לא מפנה. "משהו קונסטרוקטיבי" הוא כמו "לתקן את הסיפור הזה"—רימון עשן. נו טוב. לא צריך שמאל ימין. ומה יש לגנץ לומר על הדברים שמרגשים את יוסף? איך מורידים את מחירי הדיור? לא נשמעה אזעקת שמאל, אבל ידו של גנץ נשלחת אינסטינקטיבית אל רימון העשן: "מגדילים את ההיצע" (!). צריך לפתוח תשתיות נוספות. צריך לעבוד בזה בוקר ולילה (ובין הבוקר ללילה?). אני לא אומר שיש לי פתרונות פשוטים, אבל יש לי מחויבות." נו טוב.

הבעיה בישראל אינה שמאל וימין, אלא העשן שבתוכו אנחנו פועלים. מדינת ישראל שולטת בהמוני פלסטינים ("ההוא"), שאין להם לא זכויות אזרח ולא זכויות אדם, למרות שהם בני אדם ממש כמונו, שכואב להם וקר להם וחם להם ואי אפשר לעשות להם רדוקציה לטיל או למחבל מתאבד. הדיון הזה הוכרז כ"מפלג". המדינה להוטה להמשיך כרגיל (לא מחכה!). רק שה"כרגיל" מוביל אותנו לאפרטהייד או למדינה דו לאומית. אני יודע שבמשפט הזה חשפתי את עצמי כשמאל.

:קטגוריותהבלוג

1 reply »

  1. לא קראתי את הראיון של ארצי ודאום עם גנץ. המשפט "אני לא מחכה", ללא הפיסקה המלאה שממנו הוא לקוח, אינו ברור ויכול להשתמע לכאן ולכאן. לי הוא נשמע כמו הצהרה של אדם שמתכוון ליזום הסדר עם הפלסטינים ולא להמתין. אבל, כאמור, זה תלוי בקונטקסט. אז חיפשתי את הראיון ולצערי מצאתי רק גירסה מקוצרת שלו ב"ווינט", שלא כללה את הנושא הזה. אבל מצאתי בו תשובה דיי ברורה של גנץ לפיסקת הסיכום שלך:
    "אנחנו – וגם ביבי אמר את זה בנאום בר־אילן – לא מחפשים שליטה על אף אחד אחר. אנחנו צריכים למצוא את הדרך שבה אנחנו לא מקיימים שליטה על אנשים אחרים."
    חבל שבחרת שלא לשים לב לכך שגם גנץ, במשפט הזה, חשף את עצמו כשמאל. נכון, מפזרים רימוני עשן, מכוונים למכנה משותף רחב ולכן נמוך ומעורפל… אולי במקרה הזה המטרה מקדשת את האמצעים. והאמת, כשחושבים על זה, רימוני עשן הם יופי של אמצעי לחימה. טקטיקה צבאית לגיטימית. אם בזכותם נכבוש את היעד – מה כ"כ רע?…
    אחפש את הראיון המלא.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s