שקרים, הבטחות וקיימות: דברים מכנס ברופין

פַּעַם אַחַת הָיָה חוֹנִי הַמְּעַגֵּל מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, רָאָה אָדָם אֶחָד שֶׁהוּא נוֹטֵעַ חָרוּב. אָמַר לוֹ: כַמָּה שָׁנִים לוֹקֵחַ לְעֵץ כָּזֶה לְהָנִיב פֵּרוֹת? אָמַר לוֹ: כְּשִׁבְעִים שָׁנָה. אָמַר לוֹ: אַתָּה בָּטוּחַ שֶׁתִּחְיֶה שִׁבְעִים שָׁנָה וְתֹאכַל מִמֶּנּוּ? אָמַר לוֹ: אֲנִי מָצָאתִי עוֹלָם וּבוֹ חֲרוּבִים; כְּשֵׁם שֶׁנָּטְעוּ אבותיי לִי כָּךְ אֶטַּע אֲנִי לְבָנַי.

קיימוּת היא אחריות; קיימות היא סולידריות. האיש שנוטע חרובים בסיפור על חוני מבטא את שני הערכים האלה. הוא לא חושב שדאגה לדור הבא היא בעיה של מישהו אחר. הוא לא אומר לעצמו, "שכל אחד ידאג לעצמו" והוא לא מחכה שמישהו—הממשלה, הרבנים, משטרת החרובים—ייתן לו הוראות. כל דור דואג לדור הבא. כל אחד אחראי להשאיר אחריו עולם טוב יותר. נוטע החרובים לא הכיר את אבותיו, וניניו אולי לא יכירו אותו. הסולידריות היא לא עניין אישי. כשאתם גומרים פיקניק בחיק הטבע ומשאירים אחריכם הר של זבל, אתם אומרים, לעזאזל אלה שבאים אחרינו. כשאתם מנקים אחריכם, אתם אומרים שאכפת לכם מאנשים שאתם לא מכירים. אתם לא יודעים באיזה צבע הם ולאיזה אל הם מתפללים והאם הם גברים או נשים. לצורך העניין, הם פשוט בני אדם. הם עוברים בדרך וקוטפים חרובים, או יושבים לצד הדרך ואוכלים, או מוצאים בצל עץ החרוב מחסה מן השמש.

זה לא רק עניין בין-דורי. כשאנחנו מגלים אחריות ביחס לסביבה שבה אנחנו חיים אנחנו לא דואגים רק לדורות הבאים. הכול בעולם שלנו משתנה במהירות עצומה. חישבו לרגע על המהירות שבה ידע מתיישן כיום. ספרי הפיזיקה של הפילוסוף היווני בן המאה הרביעית לפני הספירה, אריסטו, נלמדו במוסדות להשכלה גבוהה עד למאה ה16. ספרי הרפואה של הרופא היווני-רומי גאלנוס במאה השנייה נותרו רלוונטיים במידה רבה עד המאה ה17. טכנולוגיית התחבורה על היבשה—ברגל או בעגלות רתומות לבהמות—נותרה בעינה אלפי שנים, עד להמצאת רכבת הקיטור במאה ה19. עכשיו חישבו על מכונית בת חמישים. רכב אספנים. חישבו על ספרי רפואה בני עשרים. עוד רלוונטיים? חישבו על מחשב בן 10; אתם מתחילים להרגיש לא נוח. טלפון חכם בן 5–אולי יש לכם מודל מעודכן יותר?

הבעיה עם קיימות היא שלא תמיד אנחנו יודעים מה משפיע על תוחלת הקיום שלנו. הדברים המשפיעים ביותר לא פעם סמויים מן העין. כולנו מבינים שעשן מזהם את האוויר, אבל לא תמיד אנחנו חושבים על החומרים ההופכים את הירקות והפירות שלנו ליפים כל כך. לא תמיד אנחנו חושבים על חומרי ההדברה, על צבעי המאכל, על ההורמונים המגדילים כל כך את החזוֹת מייצרי-השניצלים של התרנגולות שלנו, על האנטיביוטיקה המוזרמת בקביעות לעורקי הבהמות שאנחנו אוכלים. לעתים נדירות אנחנו חושבים על עשרות אלפי הליטרים של מים שהטי-שרטים שלנו ומכנסי הג'ינס שלנו צורכים בתהליך הייצור, על הזיהום הסביבתי המבהיל שתהליך הצביעה של הבגדים שלנו גורם, על הזיהום שגורמים הרי הבגדים שאנחנו מעבירים ממקום למקום ושאת רובם אנחנו זורקים במהירות לפח. למה בעצם? כי גם האופנה, כמו עולמות הידע, משתנה בקצב שלא היה כמותו בהיסטוריה, ומה שלא אופנתי, אחת דתו—לפח.

מה גורם לנו לזרוק לפח בגדים שמישים לחלוטין? מי החליט שהחולצה הזאת והמכנסיים האלה והשמלה הזאת הם פאסֶה. מי מחליט מתי בגדים נעשים ממוצר חיוני לזבל? אם יש את נפשכם לדעת, שאלו מי מרוויח. לא אתם ולא הסביבה ולא הדורות הבאים כמובן. מי מרוויח מהפיכת הסמארטפון שלכם לזבל,

משום שפותחה מצלמה קצת יותר מוצלחת, או שהעיצוב קצת יותר מגניב? מי שמרוויח הוא מי שמוכר לכם את המוצרים. ככל שתקנו יותר (ולצורך זה עדיף שתחשבו שלמוצרים יש תאריך תפוגה קרוב ככל הניתן) יגדלו הרווחים. השאלה כמובן היא למה אנחנו משתכנעים לשתף פעולה במשחק הרווחים הזה שלא ממש משרת אותנו או את הסביבה.

התשובה היא שלמוכרים יש אינטרס גדול הרבה יותר להשקיע בניסיון לגרום לכם לקנות מאשר לכם במאמץ שלא לקנות. כשלעצמו הרצון להרוויח הוא לגיטימי. הוא מניע את הכלכלה ואת התרבות. לגיטימי לשנות אופנה, לגיטימי להתקדם טכנולוגית. אף אחד לא רוצה לעצור את הזמן (וגם אי אפשר). בסופו של דבר הכול שאלה של מחיר. כמה עולה הביטחון שלך לאחרים? כמה עולות ההנאות שלך לאחרים? כמה כל זה עולה לנו?

הודעת התשלום לא תמיד מגיעה מיד ולא תמיד היא מגיעה למקומות הצפויים. קחו לדוגמא את הזיהום הסביבתי. הזיהום הסביבתי מכוער, מצחין ומזיק לבריאות. אנחנו רוצים שהטינופת תעוף לנו מהעיניים. לאן בדיוק? לא פעם מתברר שהזיהום של העשירים מוצא את דרכו לחצרותיהם של העניים. הרים של פסולת מסוכנת מועברים למדינות עניות, מפעלים מזהמים מוקמים במקומות שבהן חיות אוכלוסיות חלשות ומוחלשות שתתקשינה למחות ולהתנגד. זה לא נגמר בזה, לא פעם אוכלוסיות פחות מודעות מוצפות במוצרים פחות טובים, יותר מסוכנים יותר מזיקים לבריאות. בטווח הקצר זה אחלה. הוקוס פוקוס–הזוהמה נעלמת והמכירות גדלות. ובטווח הארוך? בטווח הארוך כולנו חיים בתוך מערכת של כלים שלובים. מה שאינו חוזר אלינו בצורה של זיהום סביבתי חוזר כזיהום חברתי: אי יציבות, מלחמות, מגפות, גלי הגירה נואשים.

זה לא מוגבל למחלות של הגוף ולפרנסה. הנה עוד סוג של זיהום: השקר כמטבע פוליטי עובר לסוחר. אנשים תמיד שיקרו, אבל יש הבדל בין השקר כתופעה אנושית לבין השקר כתופעה שעברה הכשר פוליטי. זה פחות או יותר כמו ההבדל בין שפעת של בודדים למגיפה עולמית. כאשר השקר מולבן ונעשה לגיטימי, כאשר אין מחיר חברתי להפרת הבטחות, להפצת דיבה, להתקפה על עצם מושג האמת, הבארות הפוליטיות מורעלות בנגיפים קטלניים. כאשר הדרישה לבסס את דברי הדוברים על עובדות נתפסת כהתנשאות—כאשר שחור הוא לבן, לילה הוא יום ואמת היא שקר, כאשר מלחמה היא שלום ודיקטטורה היא דמוקרטיה—האוויר החברתי מביא מחנק ולא רווחה. חברה שבה האמת מתה היא חברה שלא תתקיים.

כאשר אנחנו מדברים ברופין על מחויבות לקיימות סביבתית וחברתית אנחנו מדברים על כל הדברים שהזכרתי: על הסביבה, על האקלים, על היחס לאחר ועל היחס לחברה. אנחנו מדברים על הדרך שבה אנחנו מכוננים קהילות. אנחנו מדברים על שמירה על חברה שיש בה אמת ושקר, שבה הבטחה היא הבטחה ושבה ערבות הדדית אינה יודעת גבולות. אי אפשר להפריד בין התחומים הללו. הם שלובים זה בזה לבלי הפרד. לכן אי אפשר ללמד מנהל עסקים והנדסת מחשבים בלי ללמד אתיקה—כפי שאנחנו

לומדים לעשות ברופין—ואי אפשר לחשוב על רווחים כלכליים בלי לחשוב על הפסדים חברתיים, ואי אפשר לחשוב שמישהו אחר יחשוב. אין מישהו אחר.

אני יודע שהנושאים שדיברתי עליהם שנויים במחלוקת. יהיו אנשים שיגידו לכם שאם לא נתערב, המערכת הכלכלית תתקן את עצמה. יהיו אנשים שיגידו לכם שההתחממות הגלובלית היא בלוף. יהיו אנשים שיגידו לכם שבסוף יהיה טוב גם בלי שנעשה כלום. יהיו אנשים שיגידו לכם שהדאגה לחלשים היא שמאלנות ושהמנוע היחיד לשגשוג הוא הגדלה מתמדת של הצריכה. אני לא חושב כך, אבל זה בסדר לא לחשוב כמוני. מחלוקת היא עניין בריא כל עוד היא נעשית לשם שמים ולשם ארץ ולא לקידום אינטרסים, כל עוד לא מעוותים את הנתונים ולא מרמים את הקהילה. היא עניין בריא כל עוד אף צד אינו מנסה להגיע ליתרון מוחלט ולהשאיר את היתרון הזה בידיו. בקהילה בריאה שוררות מחלוקות. בקהילה בריאה צומחים אלף פרחים, זה לצד זה, ובעלי חיים ממינים שונים חיים בהרמוניה. קיימות היא גיוון. קיימות היא איזון. קיימות היא התחשבות הדדית.

לעשות קיימות פירושו לעשות כל מה שאפשר וכל מה שצריך כדי להבטיח את איכות החיים הגדולה ביותר למספר הגדול ביותר של בני אדם. לעשות קיימות זה לדעת שאנחנו בונים בזיעת אפנו—באחריות ובאיפוק ובאהבת אדם ובכבוד לאדם—עולם טוב, עולם טוב יותר. אנחנו רוצים לעשות את העולם מקום טוב יותר. זה לא פשוט וזה לא קל. יכול להיות, אבל על קשיים מתגברים. מצד שני, אם לא נעשה קיימות לא נתקיים. זאת הבחירה.