היום שאחרי

האפשרויות העומדות בפנינו הן ארבע: א. לשלוט בעזה, ב. לתת לחמאס לשלוט בעזה ג. לאפשר כאוס ולחיות אתו. ד. להגיע להסדר מדיני שיהיה כרוך בהענקת סמכויות לגוף-ארגון שיש לו מידה כלשהי של לגיטימציה בעיני תושבי עזה ושיהיה מוכן לשלוט בה תוך שתוף פעולה אתנו ועם שושבינים אחרים של ההסדר.

א. אנחנו יכולים להחליף את חמאס כאדוני הרצועה, לחזור לנהל את השטח הצפוף (ועכשיו הרוס) הזה על כל הבטי החיים בו. אנחנו נדאג למזון, לאנרגיה, לתעסוקה, לחינוך, לביוב, ליישוב סכסוכי שכנים, לחוזים עם חברות בנייה וכמובן לביטחון פנים וחוץ. הייתרון של ישיבה בעזה הוא שנהיה עם אצבע על הדופק ועל ההדק. החיסרון הוא שניהול שטח שבו אינך רצוי יהיה לצנינים בעיני העולם, יעלה הון תועפות ויהיה כרוך בהקזת דם מתמדת. בסוף זה יירגע, אומרים לי. יכול להיות. כמה זמן בערך זה יכול לקחת? שאלה טובה. האנגלים כבשו את אירלנד במאה ה12. אירלנד שקטה במאה ה20. 800 שנה בערך. אנגליה להזכירכם הייתה ברוב הזמן הזה מעצמה עולמית. אירלנד הייתה מדינה חלשה, נחשלת, ענייה, ללא משאבים וללא צבא של ממש. 800 שנות טרור. זו האופציה המועדפת על בן גביר וסמוטריץ'. בונים את גוש קטיף, שולטים בעזה. מחכים למשיח. במשתמע תומכים באופציה זאת גם נתניהו, יריב לוין ויתר הלהקה. הם לא רוצים לכאורה לחזור לעזה, אבל כיוון שהם דוחים כל אפשרות אחרת, בפועל זה אומר שחוזרים.

ב. אם אנחנו לא שולטים ולא מציעים חלופות אחרות, ברירת המחדל (כלומר הברירה שתתממש) היא המשך הקיים. הכוח השולט כיום ברצועה, חמאס, איבד חלקים נכבדים ממשאביו הצבאיים ומיוקרתו, אבל הוא הכתובת שאליה פונים האזרחים באין כתובת אחרת. מישהו צריך לטפל בחיי היומיום. אם ישראל לא עושה זאת ואם אין מישהו אחר שייעשה זאת, הברירה היא חמאס.

התמיכה בממשל שכשל אינה קורסת בן לילה. לנתניהו למשל יש עדיין 64 תומכים בכנסת. גם אנשים המתנגדים בכל תוקף לו ולממשלו ממשיכים לפעול מולם. תהיה דעתנו אשר תהיה על השר קיש או על השרה גולן, כרגע הם מה שיש. אני מניח שיש רבים בעזה שההתלהבות שלהם מחמאס פחתה, אבל באין אלטרנטיבה, הם יקבלו את מרות חמאס (שהוא כרגע הכוח היחיד עם משאבים וחימוש). אם נצא בלי לבנות אלטרנטיבה, החמאס יחזור למרות כשלונותיו.

ג. ישנה אפשרות שישראל תרסק את חמאס ותסרב לאפשר למישהו אחר למלא את מקומו (או שתנסה להחליף אותו במשפחות הפשע המקומיות–בהצלחה). במקרה כזה, ישרור ברצועה כאוס. אירגונים שונים יתנו מענה לצרכים שונים וחבורות מזויינות ישלטו בפועל ברצועה (תחשבו סומאליה). יורשי חמאס יהיו חלשים מן המדינה החמאסית, אבל הם יפעילו אלימות בלתי פוסקת כדרך לבדל את עצמם וגם כדרך להתחבר לנראטיב שכרגע אין לו תחליף של "התנגדות לציונים". יהיה בלתי אפשרי להגיע לשקט כי מספר הפרטנרים שאתם צריך לתקשר (בין באמצעות משא ומתן ובין באמצעות אלימות) יהיה עצום. מתוך כאוס צומחת רק קיצוניות, כי היכולת של השחקנים הקטנים בסביבה הכאוטית להציע משהו חיובי או להמיר את הנראטיב ההרסני (מלחמה בכל מחיר) בנראטיב אחר היא אפסית.

ד. אם תוריד את כל האופציות הבלתי אפשריות, נהג שרלוק הולמס לומר, מה שיישאר, בעייתי ומוזר ככל שיהיה, הוא הפתרון. פתרון ד מלא בבעיות. אי אפשר לסמוך במאת האחוזים על הרשות הפלסטינית או על התארגנות של כוחות אזוריים שייצרו מעין מנדט באזורים הפלסטינים. כמו שאמא שלי נהגה לומר, אי אפשר לסמוך על אף אחד. לפעמים אין ברירה. לאפשרות הרביעית יתרונות שאין לאחרות. בניגוד לעבר, יש ללא מעט שחקנים בעולם–שתומכים בנו כרגע, אבל סבלנותם פוקעת–אינטרס אדיר לקדם פתרון. סביר להניח אפוא שהאחריות על המצב לא תישאר כולה על כתפינו. העול הכלכלי והמדיני יתחלק. זה חשוב. סביר להניח שהלחץ הבינלאומי עלינו יקטן. זה חשוב. סביר להניח שהדרישה הישראלית לשליטה ביטחונית תתקבל בהבנה. מה שנקבל יהיה ישות מדינית שלא רק לנו אלא גם לאחרים יהיה אינטרס גדול לשמור על יציבותה ולו מחשש להתפרצות חדשה של אלימות המאיימת על יציבות העולם. זה לא אידיאלי. לא נוכל לפרק את הצבא ולא נוכל לצפות לאפס טרור. צריך להיערך כך שה7 באוקטובר לא יחזור על עצמו. זה הכי טוב שיש.

ה. אין ה.