במגילת אסתר אין תחפושות. היהודים חוגגים את ישועתם בשמחה ובמשתה, במשלוח מנות איש לרעהו ובמתן לאביונים. התלמוד מבהיר שהמאפיין העיקרי של החג הוא שתייה לשכרה "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה ז ב)—כלומר עד אובדן עשתונות מוחלט. כדי להבהיר את עומק השתייה, מספר התלמוד על שני חכמים, רבה ורבי זירא, שסעדו בצוותא את סעודת פורים. כטוב לבו ביין, קם רבה ושחט את רבי זירא ידידו. למחרת, כשהתפכח מיינו, בקש רחמים על רבי זירא והקים אותו לתחייה. למועד שנה, הזמין רבה את רבי זירא לחגוג אתו שוב את חג הפורים. רבי זירא הזהיר סירב להיענות להזמנתו של חברו בטענה ש"לא בכל שנה מתרחש נס". לא כל יום פורים.
יש בסיפור הזה אוצר בלום של תובנות. הנה אחדות.
א. מעבר למתק השפתיים הטיפוסי (בואו לעשות אצלנו שבת), של תלמידי החכמים, יש אצלם לא מעט אלימות כבושה. כשהמעצורים מוסרים, מה שבא לרבה אינו לחבק את ידידו או לזמר לו זמירות, אלא לשחוט אותו.
ב. כשהאלכוהול פג, המעצורים שהתרבות שמה לנו חוזרים. אם חברך מעצבן אותך, הצע לו ביקורת אכזרית אך "קונסטרקטיבית"; אם ייעלב, האשם אותו בהיעדר בגרות. מותר להסית. אסור לפגוע במו ידיך (בשביל זה יש תלמידים). כשהפטור מאחריות פג, אנחנו רוצים מאד לתקן את מה שהרסנו. לא פעם כדי לתקן צריך נס.
ג. הזיכרון של נרקיסיסטים הוא קצר. רבה אמנם רצח את ר' זירא, אבל מבחינתו "התיקון" (החזרתי אותך לתחייה לא? תגיד תודה) מוחק את העבר. למי שחברו רצח אותו פעם אחת, קשה יותר לשכוח. שימו לב שר' זירא חושש שגם הפעם לא יזכה מידידו לזמירות אלא למאכלת.
ד. לנרקיסיסטים יש נטייה לקצר את זיכרון קורבנותיהם. מה שהיה היה. עכשיו פתחנו (פתחתי) דף חדש. הרשו לי להיות לפה לרגע למנהיג היקר בנימין נתניהו. אם למשל שימשתי במשך שנים כחוזה מדינת החמאס–טיפחתי, מימנתי, הסברתי, תירצתי, הרדמתי, הסתתי ואז שילמתם מחיר נורא על הטעויות שלי, חשוב שתזכרו לשכוח. והעיקר–תסמכו על הנס.
ה. אל תסמכו על הנס.
הבלוג של אביעד קליינברג 
אפילו להתחפש לביבי זו אלימות
אהבתיאהבתי