החיילים הצעירים שמתו

ארצ'יבלד מקליש (בתרגומי):

החיילים הצעירים שמתו לא ידברו,
ובכל זאת ישמַע קולם בחלל הבתים ששקטו.
מי לא ישמע אותם?
יש דומיה, המדברת בשמם בלילות,
כשהשעון מונה את השעות.
הם אומרים: היינו צעירים. מתנו. זיכרו אותנו.
הם אומרים, עשינו כמיטב יכולתנו, אך המלאכה לא תשלם בטרם יסתיים המאבק,
הם אומרים, נתנו את חיינו, אך עד שתישלם המלאכה
לא ידע איש מה נַתְנו חיינו.
הם אומרים: מיתותינו אינן שלנו; הן שלכם.
משמעותן תהיה מה שתעשו מהן.
הם אומרים: אנחנו לא נוכל לומר אם היו חיֵינו ומותנו
למען השלום, למען תקווה חדשה או לשווא–עליכם מוטל לומר זאת.
הם אומרים: אנחנו משאירים לכם את מיתותינו; תנו להן משמעות;
עשו אותן קץ למלחמה ּושְלֹום אמת; עשו מהן ניצחון השם קץ למלחמות ושלום הבא אחריהן. תנו להן משמעות.
היינו צעירים, הם אומרים. מתנו. זיכרו אותנו.