קרב מגע

סוד גלוי הוא בגוש ביבי שאנשיו לעולם אינם מתנצלים על כלום. קראו לעזוב את הארץ, אמרו שיעדיפו למות ולא לשרת,  בעטו במשפחות שכולות, ירקו על להט"בים, גנבו, השתמטו, הפרו הבטחות, שיקרו בלי סוף–הרשימה אינסופית כמעט. לא משנה מה עשו, לא מתנצלים. כשהיו לרגע באופוזיציה חירפו וגידפו את הממשלה , כפרו בלגיטימיות שלה, בעטו בממלכתיות והסכימו להכשיר כל שרץ כדי לתפוס מחדש את השלטון (כולל,שומו שמיים, הערבים שכל מגע בהם מגדיר את יריבי נתניהו כבוגדים). לא מוצא חן בעיניכם? לכו לעזאזל, כפי שהציע באדיבות השר שלמה קרעי. 

במחנה הלא-ביבי החיים מסובכים הרבה יותר. כל מעשה וכל הגה, כל ציוץ וכל עפעוף, כל שיהוק וכל גיהוק נשפטים במאזניים ההו-כה-רגישים של מה יגידו בצד האחר. מה יגידו המתנדנדים המיתיים שבבוא השעה יצביעו בשבילנו יען כי לא ימצאו בנו מום ודופי, אלא נהיה בעיניהם טלית שכולה תכלת? מאד מאד חשוב, כך מתברר, לאנשי המחנה הביביסטי טוהר המידות ושמירת הלשון של אנשי המחנה הלא-ביביסטי. מאד.

העובדה שאין סימטריה אינה מדאיגה את אנדי הלא-ביבי. למה שתהיה? מחנה הלא ביבי אינו מאמין בסימטריה. מה שמוצר חביבי אסור ללא-ביבי. מדאורייתא. מחנה הלא-ביבי להוט לרצות.  מאז המהפך של 77 כל מעיניהם של הבוז'ים, הגנצים והאיזנקוטים מושקעים בניסיון לרצות את אלה שנטשו אותם אז באותו יום קודר. שובו הבייתה, בנים שובבים, הם קוראים מהמיית ליבם. אנחנו בעצם אנשי ימין עם לב רחב. אנחנו פועלים למענכם בעצם. כמה חבל שאינכם רואים זאת.

למרבה הצער אנשי המחנה אינם רואים. החיינדלך השמאל-מרכזים, חיינדלך המשולבים בחרדת ביצוע מתמדת, לא הניבו תוצאות מרשימות במיוחד. השיטה הניבה בעיקר רכיכות פוליטיות וזיקיות פוליטיות. בכל הזדמנות שבה מהין איש מחנה הלא ביבי לבטא משהו החורג מן הפרווה הפוליטית, ממהרים כל עמיתיו וחבריו להתנפל עליו כדי להבהיר שהם אינם כמוהו. הם במרכז (אזור דמיוני שמתאפיין בחוסר יכולת להזיק לביבי ושאת גבולותיו קובע ביבי עצמו).

אם יאיר גולן למשל אומר שבנסיבות של חטיפת המדינה על ידי פושעים והובלתה לתהום יש לסרב לצאת למילואים, התגובה במחנה של גולן היא שבץ מוחי עם פירכוסים. אוי ואבוי!  מה יגידו השכנים? זה לא שהם חושבים שביבי אינו מוביל לאסון (מוביל). זה לא שהם לא רואים מה קורה פה (רואים). זה פשוט שגולן חרג לרגע מן המרכז שהתווה ביבי. אסור. התנצלות  מתנצלים, להתנצל.

השאלה אינה אם גולן צודק או לא. זה נתון לויכוח (בכל מקרה די ברור שהוא אינו מדבר על משהו שראוי לעשות עכשיו). השאלה היא אם הרפלקס המותנה של יריקה שמאלה הוא הדרך לזכות בהערכה ובכבוד מאלה שלעולם לא ירקו ימינה, בעצם לעולם לא ירקו על אנשיהם לא חשוב מה יאמרו ומה יעשו. התשובה אגב היא שלילית. אנשים במחנה ביבי עשויים לשנות את דעתם. כשישנו אותה, נאמנותם הבלתי מותנית תהיה למנהיג החדש. כל מה שיאמר או יעשה יהיה כשר. הרגל.

יש כיום שני מחנות  בארץ. האחד אוחז בנבוט, באגרופן ובאלת בייסבול ואינו מהסס להשתמש בהם. כללים? מעניין את הסבתא הסמולנית. המחנה האחר נלחם תוך פיזוז עדין בין כלי פורצלן ופזילה מתמדת לעבר המחנה האחר בבקשת אישורו. עכשיו, ילדים, נסו לנחש מי ינצח.