היום שאחרי אתמול

"היום שאחרי" הוא היום שאחרי אתמול, כלומר היום. אנחנו כבר שם. איפה? אתם שואלים. מה יהיה בעזה? מה יהיה בצפון? מה יהיה בדרום? מה יהיה ביחסינו עם איראן? לא. כל אלה הן שאלות טפלות מבחינת האטדים המושלים בנו. המטרה האמיתית אינה לחסל את החמאס או להביס את חיזבאללה או לפרוק את איראן מנשקה. המטרה האמיתית היא להחריב את המדינה שבנו האבות המייסדים ולבנות על חורבותיה מדינה חדשה שערכיה שונים ומטרותיה שונות. בכדי להקים את המדינה הזאת הם מוכנים לשלם. אין מדינה מוגשת על מגש של כסף. יהיה קשה, אבל בסוף כל מי שאינו שותף לתפיסת העולם של ישראל החדשה ילך או ייכנע או יצטרף.

המדינה החדשה תהיה מבוססת על הרס ערכי האתמול. כבוד הדדי, סובלנות שוויון, דמוקרטיה, אפילו מצויינות הם ערכי גויים. לא צריך אף לא אחד מאלה. ואל תנפנפו ב"הצלחות" שהביאו הערכים הישנים. ההצלחה היחידה שנחשבת בעיניי חוזי מדינת יהודה היא יצירת מדינה שאין בה היסוס לרמוס את הערכים הישנים ואת כל מי שעומד בדרכה, לפצות על אלפיים שנות עלבון וחולשה בדחיפת אצבעות קדושות אל תוך עיניים טמאות, וקודם כל אל תוך עיני "האליטות הישנות"–החילונים השמאלנים וחסידי הערכים האוניברסליים.

על מה תיכון המדינה החדשה? על התורה, כלומר על הנבלה ברשות התורה. ואין הכוונה שהמדינה הזאת תהיה תיאוקרטיה שאין בה לא דתיים. למעשה מוטב להשאיר בה חילונים שיעבדו, ישרתו וישלמו מיסים. התורה שעל פי יישק דבר אינה תורת משה, היא עירוב מוזר של תורת ישראל, תורות גזע, ציניות מקיאווליסטית, בוז להשכלה, התנשאות וצדקנות. היא פטור מאמפתיה, מאחריות, מחמלה.

בממשלה האחרונה של נתניהו נפרצו מעט הסכרים שהפרידו בינינו לבין המבול. ראיית העולם שלה היא מניכאית. היא מחלקת את העולם ל"אנחנו" שהכל מותר לנו ו"אתם", שכל מעשיכם פסולים, מגונים ובוגדניים. עלייה להר הבית, צפצוף על החטופים, צפצוף על ארצות הברית, ריקון הקופה ללא היסוס וללא היגיון, אטימות רגשית ומוסרית– על הבסיס הזה תיבנה מדינת ישראל החדשה.

היכולת של מתנגדי הניהיליזם הביביסטי לפעול מותנית בהבנת אופי המאבק. המאבק הוא על נשמת האומה, על הזכות לחיות במדינה שאינה חרפה. זהו מאבק שהניצחון בו לא מובטח (האם יש לנו כוח להיאבק בעוצמות האדירות של השינאה הצדקנית הקוראת לעצמה "אהבת ישראל"?), וגם אם "ננצח", יהיה זה בהכרח ניצחון מר מאד, שבו הצד המובס מלבה את חלומות הנקם שלו ומחכה להזדמנות. 

אין אפוא ביטחון בניצחון. אבל את המאבק הזה אין ברירה אלא לנהל. אין חרפה בתבוסה לכוחות ההרס. חרפה היא להיכנע ללא קרב.