להבדיל

הטענה הנשמעת השכם והערב על ידי אנשי ימין (עמית סגל למשל) היא שמתנגדי הממשלה הם צבועים. הם תמכו בהפגנות ובמחאות בקפלן ועכשיו הם מתלוננים על הפגנות החרדים. הם גם תמכו בסרבנות מצפונית ועכשיו הם מלינים על סרבנות החרדים.

מטרת התרגיל היא, כרגיל, יצירת כאוס מוסרי: בסוף כולם רק משרתים את האינטרסים שלהם ולכן אין מוסר אלא רק אינטרסים. אם אין מוסר, אין אמת, אין פטריוטיזם ואין אחריות, אז הימין סבבה.

אז זהו שיש. הנה ההסדר בשלוש נקודות:
א.  אין שום פסול במחאה אזרחית הכרוכה בהפרת הסדר הציבורי-כך מימין וכך משמאל. ההנחה שהמוחים חייבים לקבל אישור לכל מעשה, נותנת לשלטון שכנגדו מוחים זכות וטו. מאידך גיסא, לשלטונות הזכות לפעול להשבת הסדר הציבורי על פי שיקול דעתם. ההפגנות נגד אוסלו למשל או נגד ההתנתקות, כל עוד לא קראו לאלימות, היו לגיטימיות בעיני. גם ההפגנות בקפלן.

אבל השאלה היא לא רק איך מוחים אלא על מה מוחים. מחאה כנגד פירוק הדמוקרטיה למשל היא במעמד מוסרי שונה לחלוטין ממחאה בעד פרוק הדמוקרטיה. המוחים בקפלן דרשו חיזוק החוק הקיים למען החברה והמדינה. המוחים החרדים מצהירים כי המדינה היא מבחינתם האויב, כי הם אינם מתכוונים לציית לחוקיה, (הם כבר לא מצייתים להם), כי הם מתנגדים לעקרון השוויון וכי הם תובעים שהמדינה תממן אותם למרות כל אלה.

ב. המוחים בקפלן אמרו (לפחות בחלקם) כי ברגע שהמדינה תפר באופן בוטה את מחוייבותה לחוזה החברתי הדמוקרטי, החובות החלות על אזרחים מכוחו יבוטלו. מה קורה למשל, אם קבוצת שודדים משתלטת על המדינה, מרוקנת את קופתה, מוכרת את נכסיה, מתעלמת מחוקיה ומובילה אותה לאבדון? האם חובה לציית לה בשם חוזה שהיא מפרה? לא.

בפועל לא הייתה סרבנות של המוחים. ההפגנות התנהלו בשקט. פה ושם היו אנשים שהפסיקו להתנדב כמחאה–התנדבות, להזכירכם, היא בחירה ולא חובה. החרדים מאידך גיסא מפרים את החוק בהמוניהם בשעה שנציגיהם יושבים בממשלה. מה שהם תובעים, ובפועל מקבלים, הוא חסינות מהחוק, שאינה ניתנת לאיש מלבדם. למרבה הפלא המילים משמאל נתפסות כחמורות מהמעשים מימין.

ג. יש מוסר. יש ערכים. יש פטריוטיות. יש אחריות ציבורית. לא בממשלה הזאת. צריך לשלוח את הכנופייה המושלת בנו הבייתה.