פטריוט זה ימני

למה אנחנו לכודים בתוך המציאות הביביסטית, על רגל אחת.

גאורג ילינק, פילוסוף משפטן יהודי אוסטרי בן המאה ה19, עסק בדרך שבה הפסיכולוגיה ("הסובייקטיבי", הוא קרא לזה) משפיעה על ראיית המציאות ועל מערכת החוק. הוא תיאר תהליך שהוא קרא לו "הכוח הנורמטיבי של הקיים". לבני אדם, הבחין ילינק, יש נטייה להפוך את הקיים לערכי (לימים יקראו לזה "הפחתת הדיסוננס הקוגניטיבי). כיוון שהם תוצר של הכוחות שייצרו את המציאות, הם מגדירים את המציאות לא רק כ"מה שיש", אלא כמה שאמור להיות. במילים אחרות, אם עבדות היא חלק ממערך הכוח הפוליטי-חברתי המקובל, רוב בני האדם ייראו בה לא רק משהו "טבעי" (המצאת "הטבעי" ראוייה לדיון נפרד), אלא גם משהו מקובל ערכית, שהרי לא ייתכן שמחוקקים, מקבלי החלטות, מנהיגים דתיים והדודה חנה הם אנשים לא ערכיים.

החברה הישראלית התרגלה לחשוב על אי שוויון כעל תופעה נורמלית ונורמטיבית. בישראל, אין שוויון בין יהודים ללא יהודים, בין נשים לגברים, בין חרדים ללא חרדים ובין מתנחלים ללא מתנחלים–וזאת רשימה חלקית. החברה הישראלית התרגלה לחשוב על גזל, עושק, שלילת זכויות אזרח וזכויות אדם מעבר לקו הירוק כעל דבר נורמלי ונורמטיבי. היא התרגלה לחשוב על מלחמה בלתי פוסקת כעל דבר נורמטיבי ועל שלום כעל דבר לא נורמטיבי. כאשר מישהו מחוץ למערכת הנורמטיבית הישראלית מצביע על כל אלה, הוא מוגדר כמעט ללא מחשבה שנייה כלא-רציונלי (אנטישמי במקרה הטוב, נאיבי במקרה הרע).

בשנות שילטונו של נתניהו הנורמליזציה של הקיים בישראל קיבלה כיוון מובהק ומסוכן. נתניהו הצליח להפוך את "הימין" למילה נרדפת לפטריוט. משם הדרך להתנערות של לפיד מהשמאליות קצרה. לא רק הוא–אף אחד לא רוצה להיות שמאל. הבעיה היא לא התוויות הפוליטיות (לכאורה סמנטיקה), אלא התוכן המזיק שהן נטענות בו: בישראל, ימין זה דת, ימין זה בוז לעיקרון השוויון, ימין זה בוז לחוק, ימין זה בוז לערבים ושימוש חסר גבולות בכוח. זה כמובן לא תיאור טוב של "ימין" בעולם. זה תיאור הולם למדי של ימין בישראל.

ולבסוף ימין-פטריוטיות-ריאליזם זה ביבי. גם מתנגדיו מכוונים על פיו את שעוניהם הפוליטיים והאתיים. הוא קובע סדר היום. בעיני הישראלים–אוהביו ושונאיו–הוא הביטוי העמוק של רוח העם היושב בציון ולכן ללכת נגדו זה ללכת נגד "העם". אין להנחה הזאת שום ביסוס במציאות. היא עיקר אמונה. להתכחש לביבי זה להתכחש לעצמך, לכל מה שעשית, אמרת והאמנת בחלק גדול מחייך. כשהפילוסוף אבלר העיז להטיל ספק במסורת הכנסייתית, התשובה לטענותיו הייתה–האם כל גדולי הכנסייה טעו? האם המרטירים מתו לשווא? כדי לשנות דיסקט, האזרח הנורמטיבי הישראלי יאלץ להודות בטעותו. אם יש דבר שישראלי שונא זה להודות בטעות. הסתכלו סביבכם.

בני אדם לא חיים במציאות, הם חיים בתוך תפיסת עולמם. אבל המציאות מתפרצת לתוך הבית הישראלי דרך כל הפתחים והסדקים. הגיע הזמן לפקוח את העיניים ולפתוח את הראש.