שימבורסקה–מעין הספד

ויסלבה שימבורסקה, כלת פרס נובל לספרות לשנת 1996, שמתה השבוע, היא משוררת ששמה נהגה תדיר בנשימה אחת עם בני דורה ובני ארצה צ'סלב מילוש שזכה בפרס כבר ב1980 וזביגנייב הרברט שחשק בו כל כך ולהוותו לא זכה בו. קובץ שלישי משיריה, "שלהי המאה", ראה אור בימים אלה בתרגומו של רפי וייכרט. שימבורסקה היא משוררת אהובה מאד; קל לאהוב את שימבורסקה. אולי קל מידי. אין בה השנאה העצמית היהירה של מילוש וגם לא הסנוביזם הבורגני הנואש, המתחזה לאנינות טעם אריסטוקרטית, של הרברט. שימבורסקה נחמדה יותר מעמיתיה. היא מלאת חביבות, חכמה ושנינות "רבות קסם" כפי שמציין העמוד האחורי של "שלהי המאה". שימבורסקה, מכריז מילוש במאמר הקצר שלו, "שירה כמודעות" המופיע כנספח בסוף "שלהי המאה", "מעניקה לנו עולם שבו ניתן לנשום". היא היהודה עמיחי של השירה הפולנית—משוררת לאנשים שאינם אוהבים שירה; משוררת שנזהרת מלאתגר את הקורא. היא מנסחת בלשון פואטית בורגנית מאד דילמות קלות לעיכול והיא מקפידה לוודא שגם החלשים בכיתה הבינו את מוסר ההשכל.

הנה דוגמא לטכניקה השימבורסקית, השיר שהשער הראשון בספר קרוי על שמו,  "תצלומו הראשון של היטלר":

ומיהו התינוקון הזה שבמתניה?

זהו אדולפיק הקטן, בנה של משפחת היטלר!

אולי יהיה דוקטור למשפטים כשיגדל?

או טנור באופרה של וינה?

של מי היד הקטנטנה הזאת, של מי האוזן, העין, האף הזעירים?

של מי הבטן הקטנטנה המלאה חלב, עדיין לא ידוע:

של דפס, רופא, סוחר, כומר?

לאן יגיעו הרגליים הקטנטנות, המצחיקות הללו, לאן?

לגנון, לבית הספר, למשרד, לחתונה

אולי עם בתו של ראש העיר?

עולל, מלאכון, פתיתון, קרן אור,

כשבא לעולם אשתקד,

לא חסרו אותות בשמים ובארץ:

שמש אביבית, צמחי גרניום בחלונות,

בחצר מוזיקה של תיבת נגינה,

ניבוי מוצלח בעטיפת ניר ורודה,

ממש לפני הלידה חלומה הנבואי של האם:

לראות בחלום יונה—בשורה משמחת,

ללכוד אותה—יגיע אורח מיוחל זה מכבר.

טוק טוק, מי שם, זה ליבו של אדולפיק פועם.

מוצץ, חיתול סינורון, רעשן,

הבחורון בריא, תודה לאל,

דומה להוריו, לחתלתול שבסל,

לילדים מכל האלבומים המשפחתיים האחרים.

נו, הרי לא נתחיל לבכות עכשיו,

אדון צלם יעשה קליק מתחת לשרוול השחור.

פוטו קלינגר, גרבנשטרסה בראונאו,

ובראונאו היא עיירה קטנה אך מכובדת,

חברות סולידיות, שכנים טובים וישרים,

ניחוח עוגת שמרים וסבון אפרורי.

יבבת כלבים ופעמי גורל אינם נשמעים.

המורה להיסטוריה מרופף את צווארונו

ומפהק מעל למחברות.

השיר הזה הוא שיר "פילוסופי" לכאורה. לכאורה הוא קורא תיגר על הצורך הנפשי העמוק שלנו שהרוע יהיה ניתן לזיהוי, שנוכל לדעת ללא טעות מי טוב ומי רע. אלא שהרוע, מבהירה לנו שימבורסקה, אינו מכריז על עצמו. אנשים רעים נראים ממש כמו אנשים טובים. אפילו היטלר—הסמל לרוע מוחלט–לא נולד מפלצת. לא היה לו שלט על המצח שהכריז, "רוצח המונים". בהחלט ייתכן שהיטלר היה תינוק חמוד. לעולם אין לדעת אילו תהומות מסתתרים מאחורי הסינורון. ההיסטוריה אורבת לנו מעבר לפינה בזמן שאנחנו מפהקים בנחת. את המסר הזה, ששוב אין בו חידוש גדול, מעבירה המשוררת בצורה הפשטנית ביותר. אל תצפו להשהיית השיפוט או להולכת הקורא שולל. שימבורסקה אינה מאמינה באמביוולנטיות. מספיק לקרוא את שם השיר ואת שורותיו הראשונות—"ומיהו התינוקון הזה שבמתניה? זהו אדולפיק הקטן, בנה של משפחת היטלר!"—כדי להבין את המסר. לקרוא להיטלר תינוקון ואדולפיק פירושו לנפנף בשלט גדול—אירוניה!–אל מול עיני הקורא. והאירוניה אינה מתבררת בהדרגה; היא נצרחת באוזנינו. וליתר ביטחון מודגש הדיסונאנס הקוגניטיבי, בין מה שאנחנו יודעים על אדולף היטלר לבין היותו תינוק ככל תינוק, בכמויות אדירות של מתקתקות אירונית.  הקורא כבר יודע לאן המשוררת לוקחת אותו והוא נעשה—מרצון או שלא מרצון—שותף סוד. לא די בעצם ההכרזה על אנושיותו של היטלר; חובה להפעיל את כל סוללת המתיקות כדי להדגיש את הפער בין המתוק לנורא. תינוקון, אדולפיק, יד קטנטנה, אברים זעירים, בטן מלאה בחלב, מלאכון, פתיתון, קרן אור. היטלר דומה לחתלתול. כל האותות חיוביים, טהורים, מזהירים. אין חשש אחד, חרדה אחת, ענן אחד שיעיב על הגלוייה הקיטשית ששימבורסקה מציירת בעבורנו. חלילה לנו מלהכניס אמביוולנטיות למסר פן נחמיץ את "הזוועה". ינקות שיש בה חרדות וכעס ומצוקה—כינקותם של רבים–עלולה לטשטש את מוסר ההשכל. הרמז מבשר הרעות היחיד (הצלם שמו "קלינגר"—המצלצל בפעמון, והוא יושב בגרבנשטרסה–רחוב הקברים) מיועד למתקדמים וממילא אין בו כדי לערער את המובן מאליו ששימבורסקה טחנה שוב ושוב בשירה. אדולפיק הקטן יהפוך לאדולף היטלר! מזעזע.

שירה גדולה דורשת אזמל ולא קורנס. היא דורשת איפוק. חשבו למשל על השיר הקצר, המופתי של דן פגיס, "כתוב בעפרון בקרון החתום", האומר אותם דברים עצמם בעידון גדול פי כמה:

כאן במשלוח הזה

אני חווה

עם הבל בני

אם תראו את בני הגדול

קין בן אדם

תגידו לו שאני.

8 replies »

  1. ביקורת מושחזת שצועקת המלך עירום, גם לה יש מקום וסגנון אזמלי וסגנון קורנסי. אם הביקורת חשובה – מדוע לחכות עד למוות? אם המוות דורש תגובה – למה כזאת?

    אהבתי

  2. מאוחר יותר אנסה להגיב לגופה של הביקורת (שאני לא כל כך מסכים איתה, ובטח ובטח עם בחירת השיר שבעיני לא מייצג את גוף העבודה המשמעותי של שימבורסקה). כרגע, אציין רק שהיא השאירה בי מעט טעם של אנשים שמתבוננים בעבודות של מרסל דושן ואומרים "נו באמת, כולה גלגל על כסא – מה אמנות בזה? זה הכי פשוט בעולם".. השיר אולי פשטני, יחסית, אך היכן הם האנשים שיכתבו כה פשוט ויפה? מצטער שאיני מסכים שדן פגיס הוא אחד מהם

    אהבתי

  3. מסכימה עם הרעיון הכללי של הביקורת. גם בעיני, שירה פשטנית היא פחות מעניינת, מקלה על הקורא ולא מאתגרת אותו. ובכל זאת, גם בשיר הזה ובשירים "פשטניים" של יהודה עמיחי יש יופי משלהם – שורת הדימויים מציירת תמונה בהירה ומלאת חיים של הרעיון המרכזי, מבלי לפתח אותו או לטשטש אותו מדי. היא דורשת פחות מאמץ ופחות חידוד של החושים, אך דווקא בגלל זה היא מצליחה לסחוף ולהמם. צריך לעשות את זה באמת טוב כדי שזה לא יהיה עלוב.

    אהבתי

  4. האם שירו של פגיס מסתיים במקור בנקודה? זכור לי שהשיר חסר סימני פיסוק. הנקודה אומנם יכולה להצביע על סופיות, אך דווקא היעדרה מעניק, לעניות דעתי, את פתאומיות המוות.
    ולגבי שימבורסקה – שירתה אולי פשטנית, עממית משהו, אבל חוסר היומרנות שבה הופכת את יצירתה לבלתי אמצעית בחזקת Absence as an artistic device

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s