על הסכין

התפרסם בידיעות אחרונות 13.3.12

בברכה-קללה שמברך יצחק את בנו האהוב, את עשו, הוא מודיע לו כי הוא עתיד לחיות על חרבו. האפשרות  של חיים על החרב, מופיעה לעתים קרובות בשיח הפוליטי הישראלי. לא פעם היא מופיעה מלווה במשיכת כתפיים זעופת גבינים כהכרזה על עקרון המציאות—המציאות בג'ונגל המזרח תיכוני פירושה בהכרח חיים על החרב.  אפשר לאהוב את זה ואפשר לא לאהוב את זה, אבל זה "מה שיש". לא בטוח שזה מה שיש, אבל זה היש הרלוונטי אצלנו. עד לאחרונה עוד היה משהו מרתיע בבחירה בגורלו של עשו. הרעיון שנחייה על חרבנו נראה כמשהו שראוי אולי להימנע ממנו. עד לא כל כך מזמן עוד השמיעו פה בקול גדול את התביעה להציג אלטרנטיבה של ממש לחיים על החרב, עוד נהגו לדבר—ולו רק מן השפה אל החוץ–על שלום, על חיים תחת הגפן והתאנה. הדיבורים הללו נדמו כמעט לחלוטין. ההנהגה הישראלית אינה טורחת להשמיע אפילו את המילים הטרחניות ההן.  שלום? שלום שלום ולא להתראות. אין עם מי לדבר, ואם יש עם מי לדבר, אין על מה לדבר, ואם יש על מה לדבר חבל על הזמן. בישראל של נתניהו לא צריך לטרוח להסביר למה בעצם אנחנו לא מעלים שום יוזמה מדינית, לא מנסים להגיע לשום פתרון בדרכי שלום ומגדילים עוד ועוד את הצבא. כל אלה אינם דורשים אפילו הסבר, הצדקה, תירוץ. ככה. צריך להתכונן לסיפור הגדול באמת, לאם כל המלחמות, להתקפה של דוד המגורען הישראלי על גוליית תאב הגרעין האיראני. עד אז תתרכזו בלחם ובשעשועים. מה רע לכם? קנו קוטג' מוזל ודלק יקר, רכשו עוד אפ לאייפון, צפו באח הגדול ובדה וויס. בינתיים עוד אפשר. הניחו לטרחנים משמאל להזהיר מפני רעיון העוועים של התקפה על מעצמה אזורית החמושה עד שיניה במיטב הטכנולוגיה המערבית. משעמם. ועד שיישלפו החרב והחורבן, אפשר לתת לגנרלים לעשות חזרות. זוכרים את מוכרי האבטיחים של שנות ילדותנו? הם הציעו אבטיח על הסכין. נפתח לכם ותראו כמה הוא אדום ומתוק, האבטיח שלנו. לא טוב לא כסף. אחת לכמה חודשים אנחנו יוצאים אפוא למבצע בעזה, מחסלים את השטן הקטן התורן, חוטפים מטח של רקטות בתגובה, מפציצים זקופי קומה, מתריעים, מאיימים בעונשים חמורים, מבטיחים לחקור תקלות שעלו בחיי חפים מפשע (לא חוקרים—בשביל מה? ממילא יתברר שהיינו בסדר). אחר כך השקט חוזר; עד להתפרצות הבאה. מחזורי האלימות האלה אינם פותרים שום דבר ואינם מקדמים אותנו לשום מקום. מבצע עופרת יצוקה, להזכירכם, היה אמור להנחית על החמאס מכה אנושה. נו, אז היה אמור. אבל אם אין במבצעונים כדי לשנות במשהו את מאזן הכוחות, מהי מטרתם? אל תחשבו שאין להם תפקיד. תפקידם להרגיל אותנו לנורמליות של האלימות, לנוכחותה המתמדת בחיינו.  למי יש כוח לדרוש הסברים בכל שלושה ארבעה חודשים, לצאת להפגין, לדרוש כינוס דחוף של הכנסת, לבקש מסופר ידוע לכתוב מאמר תוכחה חריף בעמוד הראשון? מיותר. נמאס. לא חרב אפוא; עדיין לא, אבל בהחלט סכין. אתם יכולים לטעום את המלחמה, בקטן. נו איך? נכון שלא כל כך נורא? נכון אמנם שהאויב בעזה הוא כוח חלש ביותר, ללא חיל אוויר, ללא טנקים, ללא תותחים, ללא אמצעים אלקטרוניים, ללא מודיעין, ללא בריתות חובקות עולם. אבל אלה פרטים. אין לכם כוח לפרטים, נכון? מלחמה זה הדבר הטבעי ביותר בעולם. כלומר בעולם שלנו. על חרבנו נחייה. או לא.