ההיסטוריה, משפט חוזר

שרת החוץ האמריקנית, הילארי קלינטון, הצהירה השבוע שההיסטוריה תשפוט את מועצת הביטחון של האו"ם על אזלת ידה לנוכח מעשי הטבח בסוריה. ההיסטוריה וודאי תשפוט. מה יהיה גזר הדין קשה יותר לדעת. קלינטון לא הסתפקה בגינוי מוסרי; היא הזעיקה את ההיסטוריה כדי להצדיק מהלך פוליטי שהיא תומכת בו בו. אבל מהי "הצדקה" היסטורית? אם יתברר שנפילת אסאד תביא לעליית משטר גרוע משלו, האם יהיה בכך כדי להצדיק את חיבוק הידיים? ואם אסאד יחזיק מעמד ויבצע רפורמות מקיפות שספק אם יורשיו יוכלו לבצע? "ההיסטוריה" היא יצור חמקמק ובית הדין שלה הוא מנגנון הפכפך ושנוי במחלוקת.

הצרה עם ה"היסטוריה" היא, שכמו ארץ חמדת אבות" מן השיר, היא אמורה להיות המקום שבו תתגשמנה כל התקוות, כלומר התקוות של כ-ו-ל-ם. צ'רצ'יל אמר פעם שההיסטוריה תטה לו חסד, משום שהוא יכתוב אותה בעצמו. זה נכון כמובן. ההיסטוריה היא מה שאומרים ההיסטוריונים. ההיסטוריונים אומרים דברים שונים ולעתים משונים על אותם דברים עצמם. הרבה תלוי לא בהכרות עם תהליכים היסטוריים, אלא בתפיסות העולם של ההיסטוריונים. אם ניתן זכויות לאספסוף, קבעו אנשי המשטר הישן בצרפת, תהייה התוצאה כאוס. נכון או לא נכון? זה תלוי כמובן. תלוי איך מגדירים כאוס. אם כאוס הוא מצב שבו אנשים ממעמדות נמוכים מנהלים את המדינה, אם הוא מצב שבו המידות הטובות של המעמדות הגבוהים מושמות ללעג, צדקו החזאים. אם כאוס הוא מצב שבו מעט אנשי המעמד הגבוה כופים סדר בלתי הוגן על כל היתר, תוצאותיו של העברת הכוח להמון היו ההפך מכאוס.

אבל בית הדין של ההיסטוריה אינו מוטה רק לטובת בעלי המאה והדעה (ההיסטוריה כזכור נכתבת על ידי המנצחים). הוא מוטה גם בדרך משמעותית הרבה יותר לחיי היומיום של כולנו. הנטייה הטבעית שלנו היא להניח שאם מישהו חזה מאורע, כי אז—מלבד במקרים חריגים ביותר–גם ההנחות שהביאו אותו לייצר את התחזית הן נכונות. זוהי הנחה הגובה לעתים מחיר כבד מן המאמינים בה. לא פעם אלה שההיסטוריה הצדיקה אותם לכאורה מסיקים מן ההצדקה הזאת מסקנות מוטעות ומסוכנות. חשבו למשל על הניצחון הישראלי במלחמת ששת הימים. מן הצד האחד עמד ראש הממשלה לוי אשכול, חדור בספקות והיסוסים באשר לתבונה שביציאה למלחמה. מן הצד האחר ניצבה חבורה מלוכדת של גנרלים שהאמינה ביכולתו של הכוח הצבאי לפתור כל בעיה. ההיסטוריה הצדיקה לכאורה את הגנרלים. לא הסתבכנו במלחמה ארוכה ועקובה מדם, אלא ניצחנו ניצחון מזהיר בתוך ימים ספורים. המסקנה הישראלית הייתה ברורה ונשענה על השיפוט (המהיר) של ההיסטוריה: הדיפלומטיה היא כלי בלתי יעיל ולא מעשי; האלימות היא דרך יעילה לפתור בעיות. לא חשוב מה יגידו הגויים, כפי שאמר בן גוריון עוד קודם לכן, חשוב מה יעשו היהודים. היהודים החדשים עושים באמצעות פלדה ועופרת. בואו נתעלם לרגע מסטירת הלחי של מלחמת יום הכיפורים (גם התרבות הישראלית מתעלמת ממנה, ואינה רואה בה ביטוי למגבלות הכוח אלא "מחדל" בהפעלתו). מאז ששת הימים ישראל לכודה במשפט שהוציאה לכאורה ההיסטוריה ב67. היא רואה בכל הסכסוכים הצבאיים שהייתה מעורבת בהם מאז (פעולת כראמה, מלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון הראשונה, האינתיפאדה הראשונה, מבצע ענבי זעם, מבצע דין וחשבון, האינתיפאדה השנייה, מלחמת לבנון השניה, מבצע עופרת יצוקה), סכסוכים שכמעט כולם נסתיימו בתוצאות בעיתיות, לכל הפחות (בעיקר אם הן נמדדות לאור יחסי הכוחות בין הצדדים), חריגות. המצב "הנורמלי" הוא ניצחון ששת הימים. תוצאות שאר המבצעים הצבאיים הם ביטוי לתקלות טכניות ולא לכשל מושגי. גזר הדין של ששת הימים אינו מאפשר שום תהליך של למידה. אנחנו תמיד חשים שלא היה מספיק כוח. לו רק נתנו לצה"ל היה מנצח. צה"ל אינו מנצח כבר עשורים. מסקנה–הוא זקוק לעוד ועוד כוח. ניצחון גדול הוא כמו מחלה קשה. אנחנו נוטים להתעלם מן המזל, מן ההקשר, מנימוקי השופטים, מכל דבר שיפריע לנו לראות את גזר הדין שאנחנו מעוניינים בו.

הבעיה של ההיסטוריה, אם כן, היא שהיא נמשכת, כלומר החיים נמשכים. בכל יום מתברר שגזרי הדין של היום הקודם דורשים שכתוב. הקביעה שמובראק שונה בתכלית משליטי תוניסיה ולוב לא הייתה מוטעית, למרות שהתחזיות שקבעו את יציבות שלטונו הו מוטעות. נפילתו הייתה תוצאה של מערכת מורכבת של גורמים שקיצור הדרך האינטלקטואלי המכונה "האביב הערבי" אינו יכול להסביר. איננו יודעים מה ילד יום. ההיסטוריונים יודעים כמובן איך נגמרה המערכה, אבל אינם יודעים מה תהייה התוצאה הסופית, זאת תתברר רק בהדרגה, לעתים אחרי מאות שנים. מה דעתך על המהפכה הצרפתית, נשאל ז'ו אן לאי, ראש ממשלת סין. "עדיין מוקדם לדעת," השיב. ומה נעשה בינתיים, עד שיחלוף מספיק זמן לפרספקטיבה היסטורית אמיתית? בני אדם חיים בהווה ובחיים שאנחנו חיים אין כפתור פאסט פורווארד ואפילו לא כפתור פאוז. בינתיים אין ברירה אלא לקבל החלטות שעלולות להתברר בדיעבד כשגויות. אבל אפשר לכל הפחות לקבל החלטות פחות חפוזות. אפשר לקחת בחשבון את נטייתנו להעדיף הערכות המשרתות את דעותינו הקדומות, אפשר לבחון מידי פעם בכנות את הנתונים המצטברים. לעתים הוציאה ההיסטוריה פסק דין חדש שאנחנו לא מעוניינים לשמוע. "הממזרים", כפי שאמר סגן נשיא ארה"ב אגניו, "שינו את הכללים ולא הודיעו לאיש." ההיסטוריה הממזרה תמיד משנה את הכללים. אל תדבקו בכללים שאיבדו את תוקפם. זה משרת את האגו שלכם; לא את האינטרסים שלכם.