הכתובת על אקירוב

התפרסם בידיעות אחרונות 14.8.12

המשבר הכלכלי, התפרקות הקואליציה, הפיאסקו של ביטול חוק טל ללא תחליף, האירועים הדרמטיים במצרים, מחטף הסמכויות על ידי נתניהו—כל אלה נידונים בחטף, כמעט לצאת ידי חובה. כמו בכלכלה, גם בפוליטיקה, הביטחון בולע את הכל. השאלה היחידה שהכל דנים בה היא מלחמה באיראן או לא מלחמה באיראן. בדיון הזה ממלא אהוד ברק את התפקיד המרכזי.  הוא אולי קורא להפסקת הפטפטת, אבל לו עצמו יש, מתברר, הרבה מה להגיד (מיד נשוב לתוכן דבריו). חלק גדול מן הביקורת על רעיון ההבל של תקיפת איראן מופנה אל שר הביטחון, אבל חשוב לזכור שההחלטות במדינת ישראל אינן מתקבלות על ידי שר הביטחון לבדו, ואפילו לא על ידי ראש הממשלה ושר הביטחון. המערכת כולה—מחברי ועדות הכנסת, דרך הממשלה, הקבינט הביטחוני-מדיני והשביעייה הסודית ועד למטכ"ל—אחראית. אחרי מלחמת יום הכיפורים טענה גולדה מאיר שלא יכלה לעמוד בפני הגנרלים שמילאו את ממשלתה, שהרי היא אזרחית שאינה מבינה בענייני ביטחון ואילו הם מומחים. דומה שהטענה הזאת אינה יכולה להתקבל יותר. מי שאינו יודע לקבל החלטות בצורה אחראית, אל ישמש כמקבל החלטות. "מקבל ההחלטות האחראי" אינו רק האיש ממגדלי אקירוב (הרואה שחורות כשסנדלים שחורים לרגליו, פסנתר כנף שחור מאחוריו וכוס משקה בידו) אלא כל אחד ואחד מן האנשים החיים קרוב יותר לקרקע ואשר יש להם חלק בתהליך. כולם אחראים בפנינו. מוטב שלא ייכנעו לאינסטינקט העדר המנחה את צעדיהם בדרך כלל.

נחזור לטיעוניו של האיש מאקירוב המשמש כרגע כפה לממשלה כולה. על ההבטים השליליים שבגרעין האיראני אין טעם להרחיב. לכולנו ברור כי מוטב שלאיראן לא יהיה נשק גרעיני. השאלה הרלוונטית היחידה היא מה אנחנו, לא העולם, לא ארה"ב, לא נאט"ו, מה אנחנו יכולים לעשות בנדון. אם הבנתי נכון את ברק, ההפצצה תקנה לנו במקרה הטוב דחייה של שנה שנתיים (יש המטילים ספק אפילו בזה). ומה אז? ברק הבהיר בהזדמנויות שונות שהוא סבור כי תקיפה ישראלית תיצור שרשרת של תהליכים שיביאו לנפילת המשטר באיראן (הוא אמר דברים ברוח זו ל"ישראל היום" במאי ול"הארץ" בשבוע שעבר). ישראל של ביברק כבר אינה מסתפקת אפוא בתפקיד המעצמה האזורית. ביברק מבקשים לשרטט מחדש את מפת הכוח של העולם. נתניהו יקבע מי יהיה נשיא ארה"ב וברק יקבע מי ישלוט במזה"ת. הבעיה עם האסטרטגיה המתוחכמת הזאת היא שהשיטה הזאת כבר נוסתה על ידי ישראל בעבר, עם תוצאות מפוקפקות למדיי. אריק שרון יצא למלחמת לבנון הראשונה כדי לבנות מזרח תיכון חדש. ישראל תסלק את הסורים ואת הפלסטינים מלבנון, תשליט עליה את הנוצרים ותחדש את כוח ההרתעה הישראלי. זה לא ממש עבד, אבל החלום האסטרטגי על שינויים פוליטיים באמצעות פעולה צבאית לא נעלם. כרמטכ"ל ניצח אהוד ברק על מבצע "דין וחשבון." מטרת המבצע הייתה ליצור תנועה של פליטים על ידי הפגזה ארטילרית מסביב כפרים ובתוכם, מתוך תקווה שתושביהם ילחצו על ממשלת לבנון לפעול נגד חיזבאללה. גם זה לא ממש עבד. חיזבאללה דווקא התחזק. עד כדי כך התחזק שנדרש מבצע נוסף, "ענבי זעם" שתוכנן על פי אותה תפיסה צבאית-מדינית והצליח באותה המידה. ישראל ניסתה את השיטה המצוינת הזאת גם מול החמאס—סנקציות כלכליות (סגר) ומבצעים צבאיים לא הביאו, אבוי, להפלת שלטון החמאס או אפילו להחלשתו. ההפך הוא הנכון. אם זה כך, כאשר אנחנו מחזיקים כמעט בכל הקלפים, מה הסיכויים כאשר יש לנו בקושי קלף אחד. תחשבו על זה, רבותיי מקבלי ההחלטות. אתם אחראים.