בתקשורת ניתחו את שפת הגוף של נתניהו ואובמה, את הטון, את מיקוד המבט או הבהייה, את העניבה או את היעדרה. השאלה החשובה בתרבות הישראלית היא רגשית. במדינה היהודית דמוקרטית הזהות, הדימוי העצמי, הרגש "החם" הם העיקר והאינטרס "הקר" טפל. שיקולים כמו חישובי רווח והפסד חשובים לנו פחות מהתחושה החמימה שממלאת אותנו רגע לפני הקטסטרופה. לכן תמיד צץ אצלנו רגע לפני כל הכרעה פוליטית איזה מעליב תורן שפוטר אותנו מן הצורך המייגע לבחון דוחות רווח והפסד. אצל האמריקנים הדברים שונים. לפחות בממשל. המדיניות האמריקנית מתבטאת בדברים המיוחסים לפרנקלין דלאנו רוזוולט על אנסטאסיו סומוזה, שליט ניקרגואה: "הוא אולי בן זונה, אבל הוא הבן-זונה שלנו". בארה"ב זה לא אישי. אף אחד בממשל האמריקני לא אהב את סומוזה ואף אחד לא אוהב את נתניהו , אבל מדיניות ארה"ב אינה נקבעת על פי אהבות ושנאות. היא נקבעת על פי האינטרסים האמריקניים. מדוע אפוא מעניקה המעצמה מס' 1 בעולם (לפחות לעת עתה) פרס לנתניהו בדמות חבילת סיוע מתוגברת, על אף ששבר כל כלל של התנהגות נאותה בין מעצמה לבין בנות חסותה? אחרי הכל נתניהו הבטיח הבטחות שלא קיים, יצא בגלוי נגד הממשל ואפילו הגיע כאורח לא קרוא לנאום בפני הקונגרס, על אף התנגדות הנשיא. תשובה "קרה", דומה, תנעם לאוזנינו פחות מן הקביעה שנתניהו "ניצח" את אובמה בזכות מניפולציה מתוחכמת של הפוליטיקה האמריקנית. כשזה מספיק חשוב לנשיא ארה"ב (כמו למשל בעניין ההסכם עם איראן), הוא יודע להתגבר על השירקעס של נתניהו-אדלסון ולהעביר את ההחלטות הרצויות לו. העניין הוא שזה—מדיניות ישראל בעניין הסכסוך הישראלי-פלסטיני–פשוט לא מספיק חשוב לו. דעתו של אובמה על האינטרס הקיומי של ישראל, ידועה. הוא ביטא אותה פעמים רבות: האינטרס של ישראל לדעתו הוא להגיע להסדר עם הפלסטינים, שיפתח בפני ישראל דלתות נעולות ויאפשר לה לבצע את שידוד המערכות הפנימי שהיא זקוקה לו לדעתו כדי להיות מדינה "נאורה". אלא שבשנים האחרונות בשלה באובמה ההכרה שמדינת ישראל אינה מעוניינת לבצע את המהלכים החיוניים לקיומה על פי תפיסתו. מבחינות רבות הוא רואה בישראל מדינה לא ראציונלית. לא מדובר רק בנתניהו, שאובמה חש כלפיו תיעוב ובוז, אלא גם בציבור הישראלי. הבחירות האחרונות העידו שאין בישראל כוחות שמעוניינים באמת בשינוי המדיניות של נתניהו. הנסיונות האמריקנים, הישירים והעקיפים, להשפיע על הציבור הישראלי עלו בתוהו. הישראלים מרוצים, מתברר, ממה שיש להם. מה עושים? לו סבר אובמה שפתרון הסכסוך הוא אינטרס חיוני של ארה"ב, היו לנשיא לא מעט אופציות. ארה"ב יכולה להפעיל על ישראל לחץ באלף ואחת דרכים. כבת חסות, ישראל תלויה במיטיביה בוושינגטון הרבה מעבר למה שנוח לה להודות. אובמה נמנע ממהלכים כאלה לא משום שהוא נכנע לנתניהו, ללובי הפרו-ישראלי ולתעשיית הנשק האמריקנית הרעבה לחוזים, אלא משום שאיבד עניין. מבחינת האינטרסים האמריקנים בעידן קריסת המדינות העוינות לאמריקה (עיראק וסוריה) ואחרי ההסדר עם איראן, הסדר שלום ישראלי ערבי שוב אינו המפתח לבריתות עם כוחות אחרים באזור. אלה להוטים לעזרה אמריקנית מסיבותיהם. הסדר כזה הוא עניינה של ישראל. לא רוצה? זב"שה. ישראל מעוניינת להפוך למדינה דו-לאומית? בבקשה. היא מעוניינת להפוך למדינה יותר דתית ופחות דמוקרטית? בבקשה. לארה"ב אין בעיה לשמור על יחסים טובים עם מדינה תיאוקרטית ומושחתת כמו ערב הסעודית (עוד מדינה שארה"ב מעתירה עליה נשק) ובלבד שיישמרו האינטרסים החיוניים שלה. מצד שני, אל תדברו יותר על ברית אידיאולוגית בין מדינות השותפות לתפיסת עולם. תהיינה לזה השלכות בכל אותם מקרים שבהם בעל ברית פועל מתוך הזדהות ולא מתוך אינטרס. בינתיים ארה"ב תמשיך להזרים נשק. אם אתם רואים בזה ניצחון, ניצחתם.
התפרסם בידיעות אחרונות 11.11.15
הבלוג של אביעד קליינברג 
הסיום קצת מוזר, ארה״ב מוצגת כמי שמדיניותה מונעת רק מאינטרסים קרים, ואז בסוף אתה מזהיר מהשלכות אובדן ה״ברית האידיאולוגית״ וכל המקרים שהיא לא פועלת מתוך אינטרסים קרים.
תוכל להביא דוגמאות למקרים האלו מההיסטוריה של מדיניות החוץ האמריקאית?
מה זה ה״אידיאולוגיה האמריקאית״ ואיך מקיימים את זה? חותמים על מגילת הזכויות? (בכל הנוגע לתיקון השני נראה לי שיש התקדמות) פותחים עוד סניפי מקדונלדס? מתמכרים לסדרות? מפריטים כל מה שאפשר ומבטלים את ביטוח הבריאות?
אהבתיאהבתי
את צודקת. הניתוח חלקי–פשוט בגלל בעיות של מקום; זה אכן מבלבל. תני לי להרחיב אותו במקצת. יחסה של ארה"ב לישראל מורכב מאלמנט "קר" ומאלמנט "חם". האלמנט הקר מבטא את האינטרס האמריקני מעידן המלחמה הקרה. ישראל הייתה מעצמה מקומית, נאמנה לחלוטין לארה"ב (בעיקר משום שאף אחד אחר לא רצה בה). היא מילאה תפקיד חשוב בשמירה על אינטרסים אמריקניים באזור, בעיקר כמקל שבו אפשר היה לנפנף כלפי כוחות בעיתיים יותר. עם תום המלחמה הקרה ועם התפרקות הקואליציה המדינית האנטי-אמריקנית מסיבות שונות כמו גם מירידה בחשיבות הנפט בכלכלה של ארה"ב (ארה"ב אינה תלויה עוד בנפט מן המזרח התיכון) הפכה ישראל לפחות חשובה, אם כי לא אבדה לחלוטין את חשיבותה. היא מהווה גורם מייצב באזור, במקצת כמו ירדן. לארה"ב יש עניין בשימור כוחה, אם כי העניין הזה פחות מבעבר.
בנוסף לאלמנט הקר ישנו גם אלמנט "חם". ישראל ממלאת תפקיד תרבותי חשוב בארה"ב–הן משום שהיא נתפסת כחלק מן ההמצאה המכונה "התרבות היהודית-נוצרית" והן משום שהיא, לכאורה לפחות, דמוקרטיה "מערבית" שאינה בוחלת בשימוש בכוח–כפי שארה"ב תופסת את עצמה. על חשיבותה התרבותית של ישראל יעיד התפקיד הלא-פרופורציוני שיש לה בשיח הרפובליקני כיום. החשיבות הסמלית הגדולה של ישראל מסבירה את הפער בין חשיבותה הריאלית הצנועה לאינטרס האמריקני לסיוע לה שחורג מכל סיוע שארה"ב מעניקה לוסאלים אחרים שלה. אנחנו בת הטיפוחים של ארה"ב משום שאנחנו "כמו אמריקה" ולא רק במובן החברתי כלכלי (מבחינה זאת סינגפור וקתאר קרובות יותר לאידיאל). בהקשר "החם" יש חשיבות רבה לראייתה של ישראל כדמוקרטיה מערבית. כן, זה אומר מק דונלד, קפיטליזם ושוויון יחסי לנשים. זה אכן אומר להיות מדינה שהקפיטליזם החזירי שולט בה. אבל זה אומר גם התנערות מקולוניאליזם. נכון שבהתנערות הזאת פחות חזקה מאשר באירופה, אבל היא קיימת. ארה"ב מעולם לא הזדהתה עם תפיסות קולוניאליסטיות וגם לא עם הסברים דתיים (זכות אלוהית) למדיניות. אני לא יודע מה יהיה אחרי אובמה, אבל ברור שמבחינת אובמה הפסקנו להיות שותפה לדרך הסמלית. אנחנו אינטרס, אינטרס הולך ומצטמצם.
אהבתיאהבתי