אמא שלי ומלחמתה בעצמאות

כשהייתי ילד קטן בבאר שבע, הייתה אימא לוקחת אותי ביום העצמאות ל"במות". על "במות הבידור" התייצבו אמנים כמעט-חשובים מן המרכז, "כישרונות מקומיים" (להקת "מפזזי הדרום") ועסקנים מטעם העירייה. "הבדרנים" הציגו מערכונים שגרמו לאנשים על הבמה להשתנק מצחוק (בישראל האנשים על הבמה תמיד צוחקים הרבה יותר מן הקהל). "מה זה מצחיק?" נהגה אימא להפטיר. "שטויות". זמרים שרו שירים ומעת לעת נדרשנו לצאת במחולות ההורה כדי לבטא את שמחתנו על התקומה ועל הקוממיות. אימא לא רקדה. היא הייתה עסוקה באחיזת ידי בצבת ברזל, פן אבלע בקהל ולעולם לא איראה עוד. המשימה הזאת חייבה את כל כוחותיה הנפשיים והגופניים. אימא גם לא אהבה ריקודי מעגל ("בסוף יסתובב להם הראש"). בכלל לא אהבה דברים שיותר מידי אנשים עושים ביחד. "מה הם קופצים?" תהתה, מקדימה את "חידון התנ"ך" המיתולוגי.

 

סירובה של אימא לצאת במחול ולצחוק במקומות הנכונים לא נעלם מעיני הרשויות. הוא תרם לתחושה של האנשים על הבמות, שאנחנו לא שמחים מספיק. כיוון שאכן לא שמחנו מספיק, נטלו האמנים, העסקנים או מנחה הערב את המיקרופון ונזפו בנו על היעדר השמחה הלא-פטריוטי הזה. בעיר הגדולה, נאמר לנו, השמחה פרועה ונטולת גבולות. אנשים מחוללים עד אפיסת כוחות, צוהלים צהלות אושר ומודים לצור ישראל וגואלו, לממשלת ישראל ולצבא ההגנה לישראל על הזכות להיות בארץ ישראל. הם שמחים כאילו אין מחר. "יש מחר" קבעה אימא בביטחון. היא הייתה מודאגת. "שמחים לפי פקודה; עצובים לפי פקודה. שטויות. אני אשמח כשיתחשק לי". בדרך כלל, התברר לי, לא התחשק לאימא שלי לשמוח בקבוצה  או באופן כללי לעשות דברים שמצווים עליה. היא חרגה מן המנהג הזה רק בברית המילה שלי, אקט שהשאיר על שנינו צלקות. המיתוסים המשפחתיים מספרים ששלוש שנים אחר כך, כאשר הציע רופא ילדים כלשהו להסיר את שקדיי בניתוח, הכריזה אימא, ש"אחרי הברית שלו, נשבעתי שאף אחד לא יתקרב יותר לילד שלי עם סכין". השקדים נותרו במקומם. את הערלה כבר אי אפשר היה להציל.

בסיורנו בבמות לא היה מקום לחולשה או להיסוס. המטרה הרשמית של הביקור במקום המסוכן הזה הייתה "להוציא קצת את הילד מהבית בחג". המטרה האמתית הייתה למצוא את אחותי רבקה שהלכה לבמות עם חבריה מתנועת הצופים, לוודא שהיא בסדר (הבמות היו מקום שבו נחשפו ילדים חפים מפשע לסכנות מסמרות שיער, שרק נוכחותה של אם יכלה להצילם מהן). היינו אמורים גם להביא לה סוודר (אמנם עכשיו לא קר, ואפילו שרב, אבל בהמשך הערב תרדנה כנראה הטמפרטורות מתחת לאפס וכל מי שאין לו סוודר יקפא למוות). תפקידי—תפקיד שמאז מילאתי פעמים אין ספור—היה לשמש כעלה תאנה. היינו אמורים להיתקל במקרה באחותי. "אימא, מה את עושה כאן? שוב באת לחפש אותי?" "אני? מה פתאום? הילד רצה לבמות. הוא גם אמר ששכחת את הסוודר." בשלב זה היה עליי להגיש לאחותי את הסוודר כשעיניי גדולות ככל האפשר ומבט של "אם-תיקחי-את-הסוודר-הזה-תהפכי-ילד-קטן-שידע-טראומה-כירורגית-למאושר" על פניי. זה לא ממש עבד על אחותי (עניין של גנים כנראה). חג שמח.

התפרסם מתישהו בידיעות ומתפרסם שוב לבקשת קהל הבלתי מתקהלים

 

3 replies »

  1. ״הסוודר״ – הוא הסיפור של כ״כ הרבה ילדים של פעם. אני מנחשת ש״הסוודר״ ההוא גם היה מעשה ידיה. עוד אחד מיני רבים וודאי שהוציאה עליו את העיניים בכל רגע פנוי, כשמולה החוברת האחרונה של ״בורדה״. בבאר שבע היתה חנות של פולגת (דודה שלי עבדה שם) – הטוטם של האמהות הסורגות מהדרום… לא היתה נסיעה מהקיבוץ לב״ש שלא היתה עוברת דרך היכל התהילה הזה.

    אמא שלך – כמו בכל הסיפורים על ״אמא שלך״ – היא מלכה! אולי לא רוקדת ולא צוחקת עם אחרים, אבל מצחיקה (מאד!) בעצמה… משם כנראה צמח ההומור השנון שעולה לפעמים בכל הרצאה רצינית ככל שתהיה שנתת.
    בטח שחג שמח!!!

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s