ילדים עם נשק חם

ברוב המדינות קיים גיל שבו אדם מתחיל לשאת באחריות מלאה למעשיו. בעיקרון יש גם בישראל גיל כזה, גיל 18. בגיל 18 גברים ונשים ישראלים נעשים בגירים לכל דבר ועניין. לקביעה הזאת יש חריג משמעותי. ברגע שישראלים מצטרפים לשורות הצבא תהליך ההתבגרות שלהם נעצר והם נעשים מחדש ילדים, ילדים חמושים בלי אחריות מוסרית. חשוב לציין שהתהליך הזה מתחולל רק בקרב חיילי צה"ל. בן 14 פלסטיני שרגם רכב ישראלי באבנים הוא בגיר לכל דבר. אפשר לעצור אותו, לחקור אותו ולכלוא אותו לחודשים ואף לשנים. חייל ישראלי שירה בפלסטיני, לעומת זאת, הוא ילד. החוק היבש אמנם רואה בו בגיר, אבל דעת הקהל רואה בו תינוק שנשבה. אם נפל בידי האויב, לובש מדים וחמוש, הוא מוגדר כילד חטוף ולא כחייל בשבי. אם ביצע ירי בפלסטיני, הוא מוגדר אוטומטית כקורבן. קורבן של מי? זה משתנה. אם מפקדיו תומכים בו, הוא קורבן של השמאל המנסה לפגוע בילד באמצעות הנחת תביעות מוסריות אוניברסליות, ששום ילד אינו יכול לעמוד בהן (התנאים "בשטח" נטול המזגן, כפי שהבהיר אלאור אזריה, אינם מאפשרים הכרעות מוסריות ומהווים אישור להרוג ללא הבחנה). אם מפקדיו אינם תומכים בגרסתו, כפי שקורה לאלאור אזריה, המפקדים (מן המ"פ צפונה) הם הרעים. הם מושחתים, שקרנים ובעלי אג'נדה שמאלנית (השמאל כידוע הוא מקור כל הרע בחברה הישראלית). הרעים מתעללים בילד חבר הישע של כולנו. טענתו החדשה של אזריה כי המ"פ סטר לו היא דוגמא לתהליך ההתיילדות של החייל הישראלי. לכאורה אין קשר בין מה שעשה או לא עשה המ"פ לאחר מעשה לבין האשמה בירי אסור. אם ירצה, יכול הנאשם להגיש תלונה על יחס הרשויות אליו, כמו נאשם אזרחי הטוען להתעללות של השוטרים. זה לא אמור להיות נושא לדיון בשאלת האשמה. כל תפקיד הטענה היא להציג את החייל כילד נזוף שהמבוגרים הרעים מתעללים בו. הטענה הזאת, אגב, נשמעת לא רק בקרב הסנגוריה ובקרב אלה הרואים כל הרג של פלסטיני כעניין מוצדק, או לכל היותר כתאונה לא מצערת. היא נשמעת גם בקרב אנשים המשתייכים לכאורה למחנה האחר. לא החייל אשם, הם טוענים, אלא "המערכת". המערכת (החברה, התרבות, האליטות) אותתה לחייל שהרג פלסטינים מוצדק תמיד ולכן היא והיא בלבד נושאת באחריות. החייל, גם לשיטתם, הוא קורבן. כמו מגיניו של אזריה מימין, הם סבורים שחייל ישראלי אינו מסוגל לשאת באחריות מוסרית. הוא מבולבל או "שטוף מוח". העובדה שהתנהגותו חריגה (כלומר שחיילים אחרים באותו מצב לא נהגו כמוהו) אינה מעלה ואינה מורידה בעיניהם. חייל ישראלי אינו בר עונשין. מבחינה מוסרית הוא ילד. הילד של כולנו.

זוהי תפיסה מסוכנת. אם אנו סבורים שחיילים בני 18 אינם כשירים לשאת באחריות מוסרית, אסור לתת להם רובים. יש לחכות לגיל שבו יהיו אחראים למעשיהם. נשק חם בידיו של ילד הוא סכנה גדולה לציבור. אם הם אחראים למעשיהם, יש לנהוג בהם כבכל בגיר. נכון, חיילים מוצאים את עצמם בסיטואציות מורכבות. הם נדרשים לקבל החלטות בתנאי מתח. לפעמים הם פוחדים או מבולבלים. אבל המדינה סבורה שהם יכולים לעמוד במתח הזה. הם יכולים לעמוד בו בין היתר משום שעברו הכשרה, הכשרה שבמהלכה הובהרו להם שוב ושוב הכללים, ושבמהלכה אמורים להיפלט משירות קרבי אלה שמפקדיהם סבורים כי אין להם היכולת לשאת באחריות. על חייל מצטיין כמו אלאור אזריה קשה לטעון שאינו מתאים לתפקד בתנאי קרב. הוא מתאים. מה שעשה בפועל הוא באחריותו, כאדם מבוגר. אשר לטענה המושמעת משמאל, כי הש"ג לעולם אינו אשם, הטענה הזאת מופרכת. לא פעם "הש"ג" אשם. חיילים במדינות אחרות ובתקופות אחרות, שביצעו מעשי פשע לא זכו בפטור גורף מאחריות, משום "שהמערכת" כמכלול הייתה גזענית או רצחנית. חיילים אינם ילדים. הם מבוגרים. אנשים מבוגרים אחראים למעשיהם.

התפרסם בידיעות אחרונות 27.7.16

5 replies »

  1. מעניין וכתוב מעולה כרגיל.
    התפיסה הזאת אגב מביאה לשיאי אבסורד את המחירים המופרכים שאנו משלמים עבור השבת "הילדים" שנשבו.
    אילו רק התפיסה הזאת הייתה גורמת לכך שמנהיגינו היו עושים הכל כדי להימנע מלשלוח את "הילדים" למלחמות מיותרות…
    אגב, לדעתי במובן מסוים בני 18 הם עדיין ילדים, כלומר לא בוגרים מספיק, במובן זה שעם גיוסם הם מקבלים לידיהם כוח עצום לשם ביצוע משימות שיטור בשטחים, אשר אין להם (לרובם לפחות) את היכולת להתמודד עימם בשיקול דעת. אבל זה כבר עניין למאמר אחר…

    אהבתי

  2. מאמר מעניין ונכון, אבל "זורם" עם המניפולציה התקשורתית של אלאור וחבורתו. הדיון הוא לא על איכות שיפוטו המוסרי של החייל היורה. אלה על כך שנטל לעצמו את החירות לשמש כשופט וכמוציא לפועל.

    זה לא רלוונטי אם (לצורך הדיון) הוא היה היחיד בשטח שהבין מה ראוי לעשות עם המחבל. מה שרלוונטי זה שהוא לא תפקד כמצופה מחייל בצבא מסודר.

    אהבתי

  3. בואו נהיה ישרים. רצח שבויים קרה לא מעט במלחמות ישראל על ידי גיבורים מעוטרים וידועים. רובם לא הועמדו לדין ובפרשת קו 300 אף אחד לא נכנס לכלא. אז אפשר להבין את אזריה שמרגיש כאילו הוא קורבן כדי לטהר את המצפון של המערכת כולה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s