איך המציאו את הפוליגרף בימי הביניים (ראו תמונה)

חה"כ דודי אמסלם מבקש לחוקק חוק שיחייב בדיקת פוליגרף לכ1600 קציני החקירות במשטרה. ההצעה הזאת התחילה כנראה ביוזמת השר גלעד ארדן והמפכ"ל רוני אלשייך לקיים בדיקה בפוליגרף לקבוצה קטנה בהרבה–קצינים האמורים לקבל דרגת ניצב. ההצעה עוררה דיון סוער בכנסת, בעיקר בשל ההרחבה שמבקש אמסלם. אלא שהבעיה העיקרית עם "מכונת האמת", כפי שמכונה הפוליגרף, היא שלמרות החוטים והאלקטרודות המקנים למכשיר הילה אובייקטיביות, מדובר במשהו הדומה יותר לאורקל או למבחן רורשך מאשר לבדיקה מדעית אובייקטיבית. המכשיר אינו מגלה אמת ושקר, אלא תגובות פיזיולוגיות לשאלות החוקר. כל השאר עניין של פרשנות. הבדיקה אינה שונה במהותה מ"גלאיי אמת" מסורתיים דוגמת מבחן הסכין המלובן: הנאשם נדרש להעביר סכין מלובן על לשונו. ההנחה היא שמי שמודע לאשמתו יסבול מיובש בפיו והסכין יידבק ללשון. חפים מפשע יריירו כרגיל והסכין לא יידבק. זה נשמע הגיוני. וזה עובד? בפועל זה לפעמים עובד ולפעמים לא. שקרנים טובים, פנטזיונרים המאמינים בשקרים של עצמם, או סתם נבדקים קרי רוח עוברים בהצלחה את הבדיקה; נבדקים לחוצים נכשלים בו לא פעם על אף שלא עברו את העבירה שבה נחשדו. במקרים שבהם האמת ידועה, ולא תמיד זהו המצב, אחוזי ההצלחה של המכשיר בעיתיים. שולי הטעות של המכשיר, גם לדעת תומכיו, יכולים להגיע ל20%. אלה שולי טעות עצומים—באחד מחמישה מקרים, יכריז גלאי האמת על אשם שהוא זכאי ועל זכאי שהוא אשם. אתם לא צריכים להאמין לי בעניין הזה. החוק הישראלי קובע שאין לבדיקה בפוליגרף תוקף בבתי הדין וכי אין לראות בסירוב לעבור את הבדיקה ראייה לאשמת הנאשם. במשפט האזרחי יכולים הצדדים לקבל את תוצאות הבדיקה כמעין בוררות המקובלת על שניהם, בוררות שאין לה תוקף ראייתי. קבלת המבחן אינה מעידה על חפות או אשמה. היא מבטאת את נכונות הצדדים להגיע לפשרה. באותה מידה יכלו להגיע לפשרה באמצעות הטלת מטבע.

אם גלאי האמת אינו באמת מגלה אמת, או לכל הפחות אם בתי הדין אינם רואים בו אמצעי תקף לגילויה, מדוע יש לו המעמד התרבותי-תקשורתי שלו זכה? מדוע שר ומפכ"ל וחבר כנסת רוצים להפוך אותו לחובה? שאלה טובה. נראה שיש לפנינו אחד מאותם מקרים רבים שבהם אם השאלה חשובה מספיק, ייתפסו האמצעים להשיב עליה כמספקים, בין אם יש לכך בסיס סביר ובין אם לאו. כולנו היינו רוצים להאמין, שבהיעדר ראיות מספיקות, אפשר תמיד לשלוף איזה גלאי אמת שיוציא אותנו מן המבוי הסתום. היינו מעדיפים ראיות, אבל בלית ברירה נסתפק בפסאודו-ראיות. העובדה שהאמצעי לגילוי האמת נכשל שוב ושוב אינה חשובה. ספק-אמת טובה מאי וודאות. הפוליגרף אינו שונה מן ה"מסות" של ימה"ב. בעיקרון העדיפו גם בתי הדין הימיביניימים להסתמך על ראיות, אבל לעתים לא היו כאלה בנמצא. בסיטואציות כאלה יכול היה בית הדין לפנות לגלאי אמת—למסת המים הקרים, למסת מים החמים ולמסת הברזל המלובן. במסת המים הקרים הושלך הנאשם למים מבורכים. אם שקע הוא חף מפשע (המים קיבלו אותו לחיקם), אם צף הוא אשם (המים דחו אותו). במסות המים החמים והברזל המלובן נדרש הנאשם לגרום לעצמו כוויה (במים רותחים או בברזל מלובן). אם החלים הפצע במהירות, הוכרז הנאשם כחף מפשע. אם לא החלים מהר, הוכרז כאשם. להלכה היו המסות עניין אובייקטיבי שבא להחליף את אי הודאות המטרידה. למעשה הותירו המסות לא מעט סימני שאלה. בהינתן שבני אדם צפים בגלל חוקי הפיסיקה, השאלה שנשאלה היא כמה צף? ולמה הכוונה ב"החלים במהירות"? כמה מהר? בעיה. במאה השלוש עשרה הכריזה הכנסייה הקתולית שכל המסות בטלות. אין לכם ראיות? תלמדו לחיות עם אי וודאות. עצה טובה.

התפרסם בידיעות אחרונות 17.5.17