איך לא גומרים כמו המחאה החברתית

ההתחככות בהמון גדול היא חוויה חריגה עבור רובנו. אנחנו חווים אותה מעת לעת במשחקי כדורגל למשל או בקונצרטים. ההשתתפות בהפגנה מבטאת נכונות לצאת מן הבית לא כצרכנים, אלא כסוכני שינוי. נכון, גם בהפגנות יש לעתים אנשים על הבמה, אבל במידה רבה המפגינים הם העיקר—מספריהם, השלטים שהם נושאים והסיסמאות שהם משמיעים. אנשים לא יוצאים להפגנה כדי להשתעשע, אלא כדי לבטא עולם ערכי שבשמו ולמענו הגיחו מתוך אזור הנוחות שלהם. נוכחותם של אחרים סביבם היא חלק מהותי בחוויה. ככל שהם רבים יותר מתחזקת בין הנוכחים התחושה שיש תמורה למאמציהם. גם אם ייכשלו, מילאו את חובתם ועשו כמיטב יכולתם. הפגנות מייצרות אפוא תחושת כוח. אנשים שהפעילות הפוליטית אינה חלק משגרת יומם רוצים להרגיש שהם לא לבד במאבק. בעולם הפוליטי צריך להיראות, צריך לראות, צריך לחוש שמה שעושים הוא בעל ערך. ההתקבצות הראשונית של מפגינים ממלאת תפקיד חשוב בחיזוק תחושת היכולת של המשתתפים.
ועכשיו מה? מה עושים עם תחושת הביחד החשובה-מאד הזאת, כדי להשיג את התוצאות המקוות –שאינן, אחרי הכול, מחאה לשם מחאה, אלא שינוי המציאות. בשבועות האחרונים צומחת בישראל מחאה המונית בתגובה לניסיון ההפיכה המשטרית שמנסים נתניהו ושותפיו לבצע. הפעם האחרונה שבה הייתה לנו מחאה המונית כזאת הייתה בשנת 2011 במה שמכונה "המחאה החברתית" או "מחאת האוהלים". בשיא המחאה, בחודש ספטמבר 2011, השתתפו כ400,000 איש בהפגנות ברחבי הארץ (מתוכן כ300,000 בתל אביב). מרשים מאד. מיד אחרי ההפגנה הגדולה יצאה הרוח ממפרשי המחאה והתנועה כולה הובסה במט סנדלרים מעשה ידי נתניהו. נתניהו הקים וועדה בראשות מנואל טרכטנברג. שום דבר מהותי לא השתנה כתוצאה מהמלצות הוועדה. נתניהו רשם לעצמו עוד הישג בסגנון "חכם על חלשים" החביב עליו ובסופו של חשבון, כפי שראש הממשלה אוהב לומר—לא היה כלום.
המחאה החברתית כשלה משום שהייתה לה טקטיקה (היא הצליחה להוציא אנשים לרחובות) ולא הייתה לה אסטרטגיה (היא לא ידעה מה בדיוק לבקש ולא הייתה לה הנהגה שיודעת לנהל משא ומתן או להציב אלטרנטיבה). הפער הזה בין היכולת להוציא אנשים מן הבית ליכולת להשיג הישגים פוליטיים אופייני לתנועות מחאה רבות. תנועות כאלה מייצגות רגשות אמיתיים של כעס או פחד או תקווה, אבל בהיעדר תכנית פעולה מושכלת והנהגה, הן כושלות בניסיון לתרגם את התסכול להשפעה. איכשהו, מקווים המפגינים (שכרגע יש להם "מנהיגות" כמעט אנונימית של מארגנים ולא הנהגה של ממש) הדברים יסתדרו מעצמם: השילטון יבין את הרמז וישנה את דרכיו. זה קורה לפעמים, כאשר הוויתורים הנדרשים הם שוליים (הורדת מחיר הלחם). כשהוויתורים משמעותיים זה כמעט לא קורה. לשלטון יש אג'נדה והוא שולט במוקדי הכוח. הפגנות המוניות הן מחזה לא נעים, אבל על אי נעימות מתגברים. שאלת מיליון הדולר או מיליון המפגינים היא איך מתרגמים תמונות של המון בכיכר להשפעה.
שאלה מצוינת. שילטון מגיב בעיקר לתחושה שסירוב להשתנות יגבה ממנו מחיר. ניסיון העבר הישראלי מעיד שהפגנות כשלעצמן גובות מחיר קטן מידי. כדי להיות אפקטיבית, על תנועת מחאה לייצר מנופים, שיגרמו לצד האחר לחזור בו מן המדיניות שבה הוא נוקט. טיבם של המנופים תלוי באופי האיום שחשים המוחים על תפיסת עולמם. האיום בישראל הוא בדרגת החומרה הגבוהה ביותר. הניסיון לנטרל את שומרי הסף, המינויים הלעומתיים, פירוק משרדי הממשלה (באמצעות פיצולים ורוטציות), ההתבטאויות המזלזלות בשלטון החוק, ההקצבות שנועדו לייצר הפרדה בפועל בין אזרח לאזרח—כל אלה נועדו לשנות את כללי המשחק בדרך שתקשה ביותר על חזרה לאחור. כאשר המאבק הוא על המסד ולא על הטפחות, על כל אזרח להודיע היכן הוא עומד במאבק ומה הוא מוכן לעשות כדי להקים סכר בפני הגל העכור שמולו אנחנו ניצבים.
אבל בהצהרות, חשובות ככל שתהיינה לא די. מה נדרש לעשות כדי להימנע מגורל מחאת האוהלים? ראשית נדרשת תכנית אסטרטגית. המועמדים המתבקשים להציע אותם הם מנהיגיו הפוליטיים של מחנה מתנגדי ההפיכה. הללו, דומה, נתקפו בשיתוק. בהיעדרם, ראוי אפוא שאנשים האמונים על יצירת קמפיינים יתגייסו ליצור תכנית כזאת. הצד האחר מגיע למאבק מוכן: הוא מגיע עם גופי תקשורת, צוותי חשיבה, משאבים וגייסות נאמנים. לנו אין. היכולות הלא מבוטלות שיש למתנגדי ההפיכה המשטרית אינן באות לידי ביטוי בתנועת המחאה. יכולות ניתוח, ארגון, מימון—כל מה ששמרתם ליום סגריר צריך להוציא. יורד גשם. מבול. ללא תנועה נחושה לעבר יעדים, המחאה תדעך. מה שנחוץ עכשיו הוא הסלמת המאבק ומיקודו. לאזרחים בישראל עומדת עדיין זכות השביתה. יש לנצל אותה. לאזרחים בישראל עומדת הזכות לפנות לערכאות ולעכב מהלכים הפוגעים בזכויותיהם. צריך להשתמש בזכות הזאת. לאזרחים בישראל יש עדיין הזכות להשפיע על דעת הקהל באמצעות שימוש מושכל בתקשורת. צריך להשתמש בה. צריך לעשות שימוש בזכויות הללו עכשיו, כי לא בטוח שהן יעמדו לרשותנו גם בעתיד. הכתובת על הקיר מהבהבת. זה הזמן לפעול.

פורסם בהארץ 3/2/23