לא עוד סבב, לא עוד סבבים

מאמר שלי התפרסם היום (24/10/23) בהארץ.

מה שהתחולל ה7 באוקטובר הוא אירוע מנפץ תפיסות ומשנה כללים. היקפם של האירועים ואופיים אינו מאפשר להתייחס למה שקרה כאל "אותו דבר רק יותר." מדובר בשינוי קטגורי. זה לא פיגוע קטלני יותר מאחרים, אלא טבח. זאת לא פגיעה מקומית ביישוב, אלא הרס מן היסוד של יישובים רבים. זה לא עוד מחדל של הפיקוד הצה"לי, אלא כשל חמור במחוייבות הראשונית של צבא ההגנה לישראל. צבא ההגנה לישראל לא הגן—ולא משום שחסרו לו האמצעים או המשאבים. הכישלון נבע מבעיות פיקוד ושליטה שהתחילו בראש הממשלה ובחבר שריו ונגמרו בדרגים הגבוהים והבינוניים של כוחות הביטחון (למזלנו האנשים בשטח פעלו תוך הקרבה עצמית מעוררת השתאות).

הכשל הנורא של ממשלת נתניהו השישית (כשל שמתבטא באוזלת היד מעוררת הפלצות של שרי הממשלה גם בימים שאחרי הטבח) מחייב חשיבה אחרת על הכל—על תפיסת הביטחון הישראלית, על פעילות הרשות המבצעת בישראל, על השיתוק של הרשות המחוקקת, על הדרך שבה אנחנו חושבים על האזור, על יחסינו עם הפלסטינים משני עברי הגדר. כל זה חייב לעלות ועוד יעלה לדיון, דקה אחרי שניפטר מן האיש שהאסון הזה וכל מה שהוביל אליו רשום על שמו. ללא הרחקתו, בקלון, של בנימין נתניהו מכל מוקד של קבלת החלטות, לא נוכל להשתקם. לעת עתה אני מבקש להתייחס למה שניצב אל מול פתחנו—המלחמה בחמאס. הנה מספר הערות.

הערה ראשונה: הימנעות מפעולה קרקעית בגלל הרתיעה משפיכות דמים בשני הצדדים או בגלל החשש מהסתבכות היא דוגמא לתרופה הגרועה מן המחלה. הפגיעה בשלמותה ובמעמדה של מדינת ישראל כישות שיש להיזהר מלתקוף אותה היא כל כך חמורה שאין ברירה אלא להגדיר את התגובה הנחרצת כמהלך שיש לבצע גם אם זה יגבה מחיר. בנסיבות אחרות שאלת המחיר הייתה קריטית. שוב ושוב נשאלה השאלה כמה נפגעים בצד שלנו שווה לספוג כדי "ללמד את החמאס לקח." השאלה הזאת אינה רלוונטית עוד משום שמטרת המהלך הצבאי-מדיני הנוכחי אינה ללמד את החמאס לקח, אלא להעלים את המדינה החמאסית. בנסיבות שנוצרו, הסתפקות בפעולה אווירית או כניסה למלחמת התשה ארוכה תחסוך חיי אדם בטווח הקצר ותעלה בחיי אדם בטווח הארוך—ממש כמו מדיניות הפיוס של אנגליה וצרפת לפני מלחמת העולם השנייה. החמאס יתחזק, ההרתעה הישראלית תקרוס, הספר הישראלי יינטש. מה שהתברר מן הפעולה של חמאס בשבת הוא שלארגון יש היכולת והרצון להסב לישראל נזק חמור ביותר. די בעובדה שכל אזורי החיכוך של המדינה נאלצו להתפנות, שישראל מלאה לא רק באבלים, אלא גם בפליטים, כדי להעיד שסילוק המדינה החמאסית אינו מטרה טקטית אלא אסטרטגית. מטרות אסטרטגיות גובות מחיר. אין לנו ברירה אלא לשלם אותו.

הערה שנייה: ההנחה המושמעת שוב ושוב היא שאין אפשרות למגר את החמאס, כי חמאס הוא רעיון. אם תהרוג מפקד אחד יבוא אחר תחתיו. אם תהרוס מפקדה אחת תצוץ אחרת תחתיה. הטענה הזאת נכונה ולא רלוונטית. את חמאס אי אפשר למחוק, כפי שאי אפשר היה למחוק את דאעש. מטרתנו היא להרוס את המדינה החמאסית. ברצועת עזה, קמה בחסות נתניהו מדינת טרור שמדינת ישראל מיעטה להתערב בענייניה הפנימיים ובמובנים רבים סייעה לה להתקיים, כדי להחליש את הרשות ולמנוע פתרון מדיני שנתניהו ועוזריו התנגדו לו. ארגון טרור הפועל במחתרת ובמנוסה מתמדת שונה לחלוטין מארגון שיש לו הכלים הכלכליים, החברתיים והצבאיים של מדינה. גם אחרי שמדינת החמאס תיעלם יהיו אנשים שיזדהו כחמאס ויבצעו פיגועים. כיבוש של דרום ישראל לא יהיה וטבח המוני של אזרחיה לא יהיה.

הערה שלישית: הסכסוך הישראלי-פלסטיני לא ייפתר בפעולה צבאית, מוצלחת ככל שתהיה (והלוואי שתהיה). הפתרון מחייב הסדר פוליטי, חברתי וכלכלי. אבל אי אפשר לקפוץ ישר לפתרון מדיני. קודם יש לנטרל את החמאס. פתרון מדיני יחייב שידוד מערכות עמוק בישראל. זה ייקח זמן. עד שזה יקרה תידרש מעורבות ישראלית ביטחונית יומיומית ברצועה גם ללא שליטה מלאה בה. יש לקוות שעם חילופי השילטון תימצא בישראל ממשלה שתהיה מוכנה להגיע לפתרון שייתן לפלסטינים החיים מעבר לגבולנו תקווה שאינה טרור. גם בשביל זה נתניהו ושותפיו חייבים ללכת.