שחמט מזרח תיכוני

אירועי ה-7 באוקטובר ישנו את פני המזרח התיכון, אולי את פני המערכת הגלובלית. העובדה שלחבורה לא גדולה של רוצחים בבונקרים בעזה יש היכולת הזאת מראה שגם מערכות גדולות ולכאורה חזקות רגישות להחלטות של כוחות קטנים ולכאורה חלשים. להלכה משחק ההכרעות מתנהל מעל לראשיהם של השחקנים הקטנים. למעשה המספרים (עוצמה צבאית, כלכלית ודמוגרפית), שהם מה שמבדיל בין גדול לקטן על לוח השחמט הגלובלי אינם כל הסיפור. כוחות גדולות מטפחים עקבי אכילס באמצעות ראייה סלקטיבית מבוססת ביטחון עצמי מופרז. המהלך החמאסי זיהה את עקב אכילס שלנו. דווקא משום שהיה "מחוץ לכללי המשחק" ונראה בלתי אפשרי בכל תרחיש "סביר", פגע בבטן הרכה הישראלית. ישראל לא ציפתה לטבח מלווה באקטים ברבריים שכאלה. היא ייחסה את הרציונליות שלה לצד האחר. לו פעל על פי התפיסה הישראלית, היה החמאס מבין לא רק שהפרה בוטה של הכללים, תביא לפעולה מסיבית ישראלית בתגובה אלא גם שתגובה כזאת אינה רצויה לו.
אינה רצויה לו לשיטתנו. לא בטוח שכך עובד הראש של הנהגת החמאס. הפעולה הזאת, נפשעת וכנראה לא לגמרי בשליטה (המחדל הישראלי הרחיב את הפעולה באופן לא מתוכנן), אפשרה לכוח קטן—החמאס הוא ארגון צבאי דל אמצעים של ישות מדינית ענייה הנתונה במצור זה שנים—לשנות את המשחק "הגדול". איך? ראשית, המהלך האמריקני-סעודי-ישראלי נבלם לזמן בלתי מוגבל. המהלך הזה היה מהלך מנצח בחזון הביביסטי להעביר את הפלסטינים משולי הלוח אל מחוצה לו. זהו חזון שהתבטא במדיניות של החלשת הרשות ופירוק הסדרי אוסלו ושל חיזוק החמאס, כפרטנר שאינו פרטנר-כלומר פרטנר להסדרי ביטחון אבל לא להסדרים מדינים. הפעולה החמאסית עקרה אבן מרכזית מן המבנה הביביסטי. החזון הביביסטי בנוי על חמאס חזק (ומורתע) ורשות חלשה ולא רלוונטית. התגובה הישראלית מחלישה את חמאס—לפחות זמנית–אבל בהפכה את ההסדר המדיני לרלוונטי מחדש, היא מחזקת, לפחות להלכה, את הרשות). הסדר מסוג כלשהו (ולו הסדר לניהול הרצועה אחרי נסיגת צה"ל) נעשה בלתי נמנע. גם לחמאס היה ברור שהתגובה הישראלית תהיה בעוצמה חריגה, עוצמה שתזמין מעורבות של המעצמות בסכסוך. הפלסטינים שוב על הלוח ואתם ארה"ב שנטשה בשנים האחרונות את המזה"ת.
האם זה באמת מה שיחיא סינוואר וחבורתו "תכננו", אתם שואלים. שאלה מורכבת. כנראה שלא, וודאי לא בצורה שבה אני מציג את הדברים. אני מניח שהם קיוו (ועדין מקווים) שהם לא יצטרכו להיעלם כדי לשנות את הדינמיקה במזרח התיכון. אני מניח שהם קיוו שהחברה הישראלית תפוצל כתוצאה מו הכישלון הצבאי ולא תתאחד. זה לא קרה, אבל לא בטוח שזה משנה את התמונה מבחינתם. כמו פנאטים דתיים אחרים, אנשי חמאס מחזיקים בתפיסת עולם אופטימיסטית ללא ביסוס (לנו יהיה טוב, כי העתיד שייך לנו). עם זאת ברור למדי שהם הניחו שהדינמיקה האזורית תשתנה כתוצאה ממעשיהם ושהם מוכנים לשלם את המחיר בטווח הקצר למען הניצחון (בעזרת אללה) בטווח הארוך.
אבל המהלך החמאסי מוטט לא רק את האסטרטגיה הביביסטית, אלא גם את הממשל הביביסטי כולו. ממשלותיו של נתניהו פעלו במהלך השנים לפורר את מנגנוני המדינה באמצעות חלוקת שלל מגזרית והתרת רסן מוחלטת לנתניהו ולמקורביו. זהו רק חלק אחד של התמונה. חלקה האחר הוא ברית הולכת ומתהדקת בין תפיסת ישראל הגדולה המושחתת של נתניהו לבין החלום המשיחי הטהרני-גזעני של המתנחלים. הברית, ישראל גדולה דתית אתנוצנטרית אדישה לטוהר מידות "מערבי" ולערכים מערביים בכלל. היא בזה לכל הסדר מדיני בשם תפיסת עולם מתנשאת ובשם אובדן היכולת היהודית הגלותית לחישובי רווח והפסד. הדתיים החדשים ראו בישראל של ביבי כוח גדול כל כך—זאת הייתה האשליה שביבי וחבורתו מכרו לקהל תומכיהם–עד שאין יותר צורך לחשוב על מחירים, כפי שעשו אבותינו בעבר. אנחנו, דור הבנים החצוף והנועז, נעשה מה שנרצה "וימות העולם".
העולם לא מת כל כך מהר. בשנה האחרונה האצת תהליך פירוק הדמוקרטיה נתקלה בהתנגדות והביאה לצמיחתה של תנועת המחאה. אלא שתנועת המחאה התרכזה בשאלות של מנהל תקין והתעלמה בדרך כלל משאלת ההסדר המדיני. התעלמות כזאת לא תתאפשר עוד. במקצת יקרה הדבר משום שלחשש מפני מהלכי חיסול הדמוקרטיה הפופוליסטים של נתניהו הצטרף המחדל הביטחוני האדיר שהוא היה אחראי לו. אבל בה במידה ההתייחסות לשאלות גיאופוליטיות תיכפה על החברה הישראלית בשל הצורך להגיע לסידור בר קיימא ביום שאחרי ובשל תלותה האדירה של ישראל בארה"ב—תלות שהודחקה בשלהי ימי מלכות ביבי.
אחרי ה-7 באוקטובר ההסדרה הגאופוליטית הוצאה במידה רבה מידינו. היא הוצאה בדרכי נעם. ביבי נחלש; ביידן מציע עזרה נדיבה, אבל מצפה בה בעת לזכות הבעת הדעה שיש לבעלי המאה. אם ביידן ינצח בבחירות הבאות, ייכון במזרח התיכון סדר חדש שאמריקה היא שתקבע את אופיו. אם טראמפ ינצח, ייכון במזרח התיכון אי-סדר חדש שטראמפ יקבע את אופיו. בשני המקרים אשליית האוטונומיה המוחלטת של ישראל תתפורר. סביר להניח שהחמאס יצא מן התמונה כשחקן משמעותי, אבל ה"בעייה" הפלסטינית תצוף אל פני השטח. לא סביר שיימצא לה פתרון בר קיימא במהירות. הרשות חלשה ומושחתת ולא תוכל להציע לישראל אפילו את מינימום הביטחון שהיא זקוקה לו. צריך להמתין. בינתיים, כפי הנראה, יקום ברצועה משטר מורכב של ניהול ביטחוני שישראל תהיה שחקן בו, אבל לא עוד שחקן אוטונומי. התלות בארה"ב תעמיק אם ישראל תיכנס למלחמה עם חיזבאללה.
אבל התלות בארה"ב עשויה לשנות אופי בימים שאחרי ביבי. הכישלון הצבאי של ממשל ביבי הוא שינוי טקטוני בפוליטיקה הישראלית. השחיתות וההסתה הביביסטיים היו מבוססים על אשליית הביטחון והשפע ללא תנאי. אשליית הביטחון גזה. אשליית השפע היא הבאה בתור. הביביזם לא ייעלם לחלוטין. מאמיניו הקנאים של ביבי שווים בערך 20 מנדטים, מנדטים שאליהם יש להוסיף כעשרה מנדטים (לכל היותר) של גוש המתנחלים. אני מניח שהחרדים לא ידבקו בגוש שסיכוייו לחזור לשלטון רחוקים, אבל בכל מקרה הממשלה הבאה, גם אם החרדים ישתתפו בה, לא תהיה תלויה בהם. פירוש הדבר הוא שלראשונה מזה שנים רבות תקום בישראל ממשלה בעלת רוב מוצק שאינה פועלת בצילו של ביבי, כראש ממשלה או כראש אופוזיציה רב כוח. זוהי הזדמנות כמעט בלתי חוזרת לחברה בישראל לשקם את עצמה. ממשלת מרכז ישראלית תיהנה מתמיכה גדולה של מדינות אחרות בסיטואציה שבה ישראל תזדקק לתמיכה מסיבית כדי לכסות את הוצאות המלחמה והשיקום. יתרה מזאת, תהיה נכונות להתנהל מול הנהגה שפויה בדיאלוג ולא באיומים. הבעיה היחידה היא שבעלי הברית שלנו בימים הבאים יצפו מאיתנו לתפיסה פרגמטית, לא משיחית, של הסכסוך וליוזמות לפתרונו.
בתיאוריה ההבנה הזאת כבר קיימת במחנה הלא-ביבי. בפועל פתרון ארוך טווח לישראל מחייב פירוק ההזייה המשיחית ופירוק האוטונומיה המתנחלית שקמה בגדה (אוטונומיה הנשענת על פריעת סדר בהיתר, על ייצוג יתר במוסדות השילטון ועל גיבוי מלא של הצבא למתנחלים). בישראל יש פחד גדול מן המתנחלים ומסורת ארוכה של עשיית רצונם על אף שכוחם היחסי לכאורה מוגבל. כדי לקדם אותנו לקראת פתרון בר קיימא נדרשות נחישות ונכונות להתמודד עם פרצי אלימות של חלק מן המתנחלים. זה קשה, אבל לא בלתי אפשרי. אנחנו אולי בצומת האחרון שבו נוכל למנוע את חורבן החלום הציוני. אבל ללא החלטות קשות לא יהיה שיקום אמיתי. האם יהיה ליורשי ביבי האומץ לקבל אותן?