ביקורו של האפיפיור פרנציסקוס בארה"ב היה הצלחה גדולה. איש הכנסייה האפור-למדי הזה זכה ליחס של סופר-סטאר ומלבד מספר קטן של אנשי ימין קיצוני (שהאשימו אותו בקומוניזם, שהרי כל מי שמדבר על תיקון עוולות לעניים חשוד בקומוניזם), השמיעה המקהלה האמריקנית קול אחד: הוא דואג לעניים ולמהגרים, הוא מודאג ממשבר האקלים העולמי, הוא תומך בחופש הדת, הוא מרבה לחייך, הוא נוסע בפיאט 500 (לאו דווקא בסדר החשיבות).
קשה שלא לחבב את האפיפיור הנוכחי. לפחות בפרסונה הציבורית שלו הוא אדם נעים הליכות והגון, שמקפיד לעצור רגע לפני שדבריו יהפכו לשנויים במחלוקת. היה בנאומיו של פרנציסקוס בארה"ב התמהיל הנכון של ביקורת נכונה-מאד-פוליטית (ביקורת על אלימות דתית, על ניצול של העניים ועל ההתעלמות מהם, על יחס לא הוגן למהגרים) מבלי לזהות במפורש את הרעים (מי בדיוק אחראי על האלימות הדתית? מי מנצל את העניים? מי מונע כניסה ממהגרים? מי אחראי על המשבר האקלימי?) ושל דברי שבח, לחירות ולערכי המשפחה למשל, מבלי להדגיש יותר מידי את הגרסה הקתולית של ערכים אלה. האפיפיור העדיף תמיד להתמקד באיזו דתיות כללית מעורפלת מאשר באל שהיה לבשר ומת לכפרת עוונותינו ובאמו הבתולה. כל אלה ערבו מאד לאוזניים אמריקניות. בארה"ב לא אוהבים ביקורת ועוד פחות מזה אוהבים תיאולוגיה. תיאולוגיה—הצהרות ברורות על תוכן האמונה—מעוררת מחלוקת. הנשיא האמריקני למשל תמיד מאמין באלוהים. איזה אלוהים? מה זה חשוב. הנשיא מאמין בערכים הומניסטיים. איך זה מתרגם לשפת המעשה? לא תמיד מתרגם. צריך לדאוג לעניים. האם זה אומר מדינת רווחה? מה אתם, קומוניסטים? צריך לגלות אמפתיה כלפי מהגרים. האם זה אומר להגדיל את מכסות ההגירה? לא בטוח. העקרונות חשובים, כלומר המילים. הביצוע הוא עניין שמוטב להשאיר למומחים. אלה פחות מחוייבים למילים היפות ויותר לדפי המאזן.
בניגוד לשני קודמיו בתפקיד, פרנציסקוס לא אוהב תיאולוגיה. יוחנן פאולוס השני ובנדיקטוס השישה עשר, דיברו, לטוב ולרע, בשפה דתית-תיאולוגית. בין אם התנגדו להסמכת נשים לכהונה ובין אם הובילו התפייסות היסטורית עם היהדות, עיגנו את דבריהם ואת מעשיהם בתפיסת עולם קתולית במובהק. זו אינה דרכו של פרנציסקוס. הוא האפיפיור הפוסט-מודרני הראשון. כל הקמפיינים שלו הם לא רק "נכונים פוליטית", אלא גם ממוקדים בתדמיות. הם מאפשרים לו לתפוס את עמדת האזרח המודאג, לשבת על הגדר. לאפיפיור אכפת מאד מן האקלים, מתברר. זה טוב, כי לכנסייה אין שום אחריות על הפגיעה בו ואיש אינו מצפה ממנה לעשות משהו בנידון. לאפיפיור אכפת ממהגרים. איש אינו מצפה ממנו לפתוח לרווחה את שעריה של מדינת האפיפיור. לאפיפיור אכפת מן העניים. הוא הורה להקים עוד כמה מאות מרכזי סעד קתוליים, אבל מי שצריך לפעול באמת הם אחרים.
לעומת זאת ישנם אי אילו דברים שבהם יש לכנסייה אחריות ויכולת להשפיע. הסירוב להתיר את השימוש בקונדומים בעולם רווי האיידס של אפריקה, למשל, הוא עמדה שגבתה מחיר כבד, גם בחיי אדם. בעולם השלישי, שבו לוקחים ברצינות את הכנסייה הקתולית, הסירוב להתיר גירושים כולא המוני קתולים בנישואים אומללים, והיחס לנשים בכנסייה הקתולית מבטא הפלייה מגדרית שגם אלף הצהרות חסודות על קדושות נוצריות לא יאזנו. ההצהרה, "מי אני שאשפוט הומוסקסואלים?" שהשמיע האפיפיור, אינה תחליף לעמדה מוסרית ברורה באשר לזכותם של אנשים לבחור את ההעדפה המינית המתאימה להם. האפיפיור פרנציסקוס יודע לקרוא לתיקון אצל אחרים. זה בהחלט חשוב. אבל האפיפיור אינו אזרח מודאג; הוא מנהיג רוחני. מותר בהחלט לצפות ממנו לפעול לתיקון גם אצלו בבית.
התפרסם בידיעות אחרונות 29.9.15
הבלוג של אביעד קליינברג 
צודק, ועדיין הייתי מחליף 95 אחוז מרבנינו בו.
אהבתיאהבתי
לדעתי, שלושת האפיפיוריים האחרונים שהיו, הנם אנשים בעלי שאר-רוח שעושים את המקסימום שהם יכולים, במגבלות הדת. גם אני חושבת שכל נושא הגירושין, אמצעי-המניעה וכיוצ"ב – יצאו קצת מפרופורציה. אבל עם כל הכבוד (ויש לי כבוד!), מעסיקים אותי דברים אחרים – כגון, כמה חוסר-אהבה יש בעולמנו… כמה בדידות… כמה עוני… והלוואי ובזאת הדתות היו עוסקות יותר (ולא רק הקתולית, אלא גם האסלאם. כי אם האסלאם היה עוסק בזאת, במקום במלחמות חסרות-תוחלת, העולם היה נראה אחרת).
כדי להיות הגונה – גם היהדות לא יוצאת לגמרי נקייה, וכמובן גם לא דתות אחרות (כגון הבודהיזם, ההינדואיזם וכיוצ"ב).
ואיך אמר ישו? "מִי מִכֶּם נָקִי מֵחֵטְא, שֶׁיְּהֵא הוּא רִאשׁוֹן לְהַשְׁלִיךְ עָלֶיהָ אֶבֶן" (ב"ח ספר יוחנן, פרק ח: 7).
מועדים לשמחה והמשך חוה"מ שלו ורגוע.
אהבתיאהבתי
מה בעצם היעדים של הכנסיה הקתולית היום? יש בה גורמים שדוחפים לפעילות מסיונרית משמעותית? לשינויים/רפורמה דתית/תאולוגית כלשהיא בכנסיה עצמה? או שהם משלימים עם ״מאזן הכוחות הדתי״ בעולם ומתרכזים בשמירה על הקיים?
אהבתיאהבתי