שניים באפריל!

במערב האחד באפריל הוא "חג השוטים". שורשיו של החג אינם ברורים לחלוטין. ייתכן שמוצאו בחגיגות "ההילריה" הרומית, חג שציין את יום השוויון בין היום ללילה של האביב והוקדש לאלה קיבלה. חגיגות ההילריה החלו ב25 במרס ונסתיימו באחד באפריל. עם התפשטות הנצרות, ה25 במרס הוכרז על ידי הכנסייה כיום שבו התעברה הבתולה מריה לרוח הקודש (וציין את ראש השנה הנוצרית). גם חגיגות אלה נמשכו שבוע. כשנסתיימה אווירת כובד הראש של החג הרשמי, התפרקה האוכלוסייה בהשתוללות של קלות דעת והשתטות. אנשים התלו זה בזה, שתו לשכרה (כל אירוע  הוא סיבה לשתייה) וביטאו איזה בוז לא מוצהר לאמת הדתית שהשלטונות דרשו מהם לכבד. אז מה, מריה הבתולה נכנסה להריון מרוח הקודש? אחד באפריל!

לא מדובר רק בחברה הנוצרית. כל חברה זקוקה לתקופות של פריקת עול, שתהפוכנה את הנשיאה בעול לנסבלת. זהו מקורן של חגיגות הקרנבל, חגים של אנטי-סדר, שבהם מקדשים את השטות ומתירים (או אף מחייבים) התנהגות שבשאר הימים נחשבת ראויה לגנאי. כזה הוא הקרנבל הנוצרי, שבא לפני תקופת הפסחא של הנוצרים; וכזה חג הפורים המקדים את חגיגות הפסח של היהודים. אין מדובר רק בשחרור שרירים אחרי תקופות של מאמץ תרבותי. מדובר בביטוי עמוק לתשוקה האנושית לתת ביטוי למכלול הדחפים האנושיים. ההשתטות חשובה לבריאותנו החברתית והאישית לא פחות מן הרצינות.

אבל החגיגה הזאת של פריעת הסדרים היא תמיד חלק מן הסדר המקודש הקיים. יש לה התחלה ואמצע ובעיקר יש לה סוף. יודעי הדבר מכריזים על תחילתה ונסוגים לפרק זמן, לא-ארוך מידי, אל השוליים. אנחנו מתפרעים לנו קצת מול עינם הזועפת. מעת לעת הם מביטים בשעון ואומרים בלבם: תצחקו, תשחקו לכם. עוד מעט זה נגמר. מבט נוסף בשעון. ועכשיו די. הסדר הקשיש חוזר למרכז הבמה. עובדי הניקיון מפנים את הבלגן. ההפסקה נגמרה. עכשיו כולם לשבת יפה ולהוציא מחברות.

השניים באפריל הוא לא חגיגה גדולה. יום קודם ביטאנו את הצורך שלנו בהטלת ספק. אי אפשר להאמין לאף אחד באחד באפריל. בשניים באפריל אנחנו מתבקשים להאמין לסיפורים שיודעי הדבר מספרים לנו. באחד באפריל אנחנו מבטאים את הצורך שלנו ל"המציא" מציאות אלטרנטיבית, לשכנע אחרים בתקפותה ואז למשוך את השטיח מתחת לרגליהם. יום אחר כך אנחנו שוכחים מכל העניין. זה לא רציני, אחרי הכול. סתם צחוקים. אבל אולי שווה לחשוב (בשניים באפריל, בשלושה באפריל—אולי בעצם בכל יום), איזו מחשבה חתרנית ליום שאחרי. אם אנחנו מצליחים בקלות כזאת, ללא אמצעי-עזר מיוחדים להוליך אחרים שולל, מה זה אומר עלינו? מה זה אומר על שאר הימים? האם אנחנו הולכים שולל רק באחד באפריל, או אולי ההפך הוא הנכון: אולי החכמים ויודעי הדבר, שאנחנו משכנעים ביום הזה בלא-אמת והופכים אותם שלא-ברצונם לשוטים, הם ההופכים אותנו לשוטים כל שאר ימות השנה? מה יקרה אם בעוד שנה או שנתיים, או מאה, יכריזו פתאום הכוהנים, האימאמים, הרבנים, נביאי השוק החופשי—אחד באפריל! עבדנו עליכם. אנחנו לא יכולים להאמין שקניתם את השטויות שמכרנו לכם כל השנים האלה. כולנו נצחק. איך יכולנו להאמין? הלא היו כל כך הרבה רמזים, כל כך הרבה התרעות. הלא, במחשבה לאחור, רק פתי היה מאמין.

סביר להניח שזה לא יקרה. לספקי האמת המוחלטת לא משתלם להטיל ספק. גם אנחנו כנראה לא נודה בנכונותנו להאמין לכל דבר. נוציא את המחברות ונרשום בשקדנות את מה שהמורים מכתיבים.

התפרסם בידיעות אחרונות 2.4.13

3 replies »

  1. מעניין שאפילו יום השקר הוא מרחב כוח. בזה אחר זה סקרו העיתונים ותכניות החדשות את מתיחות האחד באפריל של ענקיות הווב – גוגל, יוטיוב, אינסטגרם. מתיחות מושקעות במיליונים ובזמן רב העניקו לחברות האלה זמן פרסום יקר ערך בחינם, שמעטים מצליחים לחדור אליו ובטח אם חדרו שילמו על כך בכסף רב. לא אפתח את אופן המיתוג המתוחכם שהם זוכים לו בהחדרת תדמית מאוד מאוד מסוימת על גב התמוגגותנו מהמתיחות המתוחכמות.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s