יצאנו מעזה. עכשיו יוצאים מדעתנו

בהתמודדות עם מלחמה בינינו לבין שכנינו, החברה הישראלית פועלת על פי כללים קבועים: בתחילה שילוב של פאניקה ואופוריה. האויב מתברר פתאום כמפלצתי, נורא, כמעט בלתי ניתן לעצירה, מדינת ישראל ניצלה בעור שיניה בשניה האחרונה מהשמדה. אחרי שלב הפניקה מגיע שלב האופטימיות הזהירה: החיילים יוצאים לקרב. אנחנו מוחאים להם כפיים, מעטירים עליהם  מחמאות, מגייסים אמנים, גננות, משוררים, אימהות, סבים וסבתות, תנועות נוער, עיתונים ואתרי אינטרנט וכמובן את אלוהים. אחרי הציפיה, אופוריה: החיילים יורים, מפוצצים,  משמידים, מטהרים. אנחנו אסירי תודה. שירים נכתבים, האויב מבית (ערבים ושמאלנים) מוקע, ננזף, סופג יריקות ובעיטות. השלב הבא הוא שלב הפסימיות הזהירה: אנחנו מגלים שבעיות חברתיות ופוליטיות לא נפתרות באמצעות ירי מסיבי. הפתעה. העולם מצביע על העובדה שאנחנו חוזרים שוב ושוב על אותו מהלך, הרבה חפים מפשע נהרגים ושום דבר לא משתנה. העולם אנטישמי. בעיתונות סימנים ראשונים של ביקורת שמלווים בקינה על כך שלא נתנו לצה"ל לנצח (על פי הלוגיקה הישראלית אין בעיות שלא ניתן לפתור באמצעות כוח; יש רק "לא מספיק כוח"). השלב האחרון במלחמותינו מאז ששת הימים הוא שלב הקינה והיאוש. התקשורת מכריזה כי ספגנו תבוסה צורבת, בכייה לדורות, כבודנו נרמס והושפל. נפלה לא תוסיף קום בתולת בת ציון. ערפאת/נסראללה/איסמעיל הנייה הוא גאון אסטרטגי ואילו ראש ממשלת ישראל הוא אוויל, חדל אישים, כמעט פושע. על דבר אחד מסכימים הכל: מדינת ישראל בסכנה קיומית נוראה, שהרי הנייה בגאונותו הצבאית אסטרטגית יצליח לחפור עוד מנהרות ולא זו אף זו, מדינת ישראל נאלצה לאשר לעזתים לייצא מלפפונים ולדוג סרדינים. אכן הקיץ הקץ על המעצמה האזורית ואין ברירה אלא להקים עוד מאחזים ביהודה ושומרון ולהכניס את גדעון לוי לכלא.

מה שמדכדך בכל הסיפור הזה הוא הנטייה הישראלית לבוז לפרופורציות כמו גם לדיון סביר במציאות. אם נתעלם לרגע מן השאלות הערכיות והאידיאולוגיות הקשורות בסכסוך הישראלי פלסטיני, ברור שמדובר בקונפליקט "קטן" ומקומי. הסכסוך בינינו לבין העזתים הוא לא מלחמת העולמות. לחמאס אין שום יכולת לאיים על קיומה של מדינת ישראל. חמאס הוא ארגון טרור קטן, מבודד כמעט לחלוטין, ללא אף אחד מן הכלים של מלחמה מודרנית: אין לו חיל אוויר, אין לו צי, אין לו שריון, כמעט שאין לו מודיעין. הוא חמוש בנשק פרימיטיבי שאתו הוא מתמודד עם אחד הצבאות החזקים בעולם. זה לא אומר שאין לו הישגים, אבל ההישגים הללו אינם צבאיים. החמאס מחזיק מעמד. זה הכל. האירים הצליחו להחזיק מעמד ולקיים רמה מסויימת של טרור לתקופה של כ800 שנים, לצד אחת מן המעצמות החשובות באירופה ובעולם–בריטניה. הצ'צ'נים מצליחים למרר את חייה של מעצמת הענק רוסיה מאז נכבשו על ידיה במאה ה19. יש אינספור דוגמאות כאלה. לצבאות מסודרים אין דרך למחוק לחלוטין התנגדות עממית. גם כיבוש מלא (כפי שנעשה באירלנד, בצ'צ'ניה, ולאחרונה בעיראק) אינו עוצר את האלימות. לעתים ההפך הוא הנכון. זה לא אומר שהשחקן הקטן מאיים על הגדול. זה אומר בדרך כלל שהרווח שיפיק החזק ממלחמה כוללת בחלש אינו שווה את המחיר. זה הכל.

ההשגים של חמאס אינם בתחום הצבאי אפוא שבו יש לישראל יתרון עצום (אם כי ראוי לציין שהטקטיקה הצהלית מבוססת על הפעלת כוח מסיבי ולא על עורמה–תופעה אופיינית לצבאות עתירי תקציבים). הם מצויים, במידה שהם מצויים בתחום המדיני. בתחום הזה אין לישראל יתרון–לא איכותי ולא כמותי. המדיניות הישראלית (סיפוח בפועל של השטחים ללא הצהרה רשמית וללא מתן זכויות אזרח לתושביהם) אינה מקובלת על אף מדינה בעולם. היא עולה למדינת ישראל ביוקר הן בהגבלת יכולת התמרון  הגאופוליטית שלה והן ביצירת עוינות הולכת וגדלה כלפיה בדעת הקהל העולמית, עוינות שיש לה מחיר כלכלי ופוליטי. ברור גם שכל מהלך מדיני ישראלי יניב פירות בתחומים אלה ויחליש את החמאס (החמאס ניזון מהיעדר תזוזה מדינית ההופכת אותו לאופציה היחידה–הישראלים מבינים רק כוח).

ישנן שתי דרכים להצדיק את המחיר הזה: האחת היא הדרך הדתית. אלוהים תובע מאתנו להחזיק בכל שטחי ארץ ישראל. מי אנחנו שנתווכח עם אלוהים? הנימוק הזה אמנם קיים, אבל הוא אינו מדבר אל רובו של הציבור הישראלי-לעת עתה. הדרך השניה היא הביטחונית. הביטחון בישראל אינו מוצג כפונקציה של כוח מדיני כלכלי וצבאי אלא כמהות צבאית טהורה שאליה יש לחתור תוך התעלמות מכל הגורמים האחרים. כל מהלך מדיני שמוצע, מוכרז מיד כפגיעה פוטנציאלית בביטחון. הערובות אינן תקפות, הרווחים המדיניים אינם רלוונטיים. אסור להסכים לשום הסדר שלא יעניק לישראל ביטוח ביטחון מוחלט. כיוון שאין הסכם כזה בנמצא, מוכרז כל הסכם כפגיעה בבטחונה של מדינת ישראל. אלא שגם ללא הסכמים אין למדינת ישראל ביטחון מוחלט (היא סופגת אלימות ונאלצת לצאת שוב ושוב למלחמות). לא רק שאין לנו ביטחון, אלא שאין לנו גם היתרונות הכלכליים-פוליטיים שהסכם היה מבטיח. החברה הישראלית מצליחה לא לראות את הפירכה הזאת בתפיסת הביטחון שלה בזכות ההנחה, שהתקבעה בה, שהסכמים פירושם בהכרח הרעה במצב הביטחוני. הטענה הזאת, המופרכת יום יום על ידי הסכמי השלום עם מצרים וירדן, נועדה למטרה אחת: לשכנע אותנו להמשיך להגן על מפעל ההתנחלויות. כיוון שכל הסכם מוגדר מעצם מהותו כאקט של חולשה וכוויתור על הביטחון, לא נותר לנו אלא לחכות, בעודנו משלמים מחיר הולך וגדל על מראית העין של הסטטוס קוו, עד לרגע שבו נאלץ לבחור בין מדינה דו לאומית לבין מדינת אפרטהייד. זה אכן יהיה ניצחון של החמאס, אבל מי שיעניק לו אותו על מגש של כסף נהיה אנחנו.