חנה הרציג מתארחת בבלוג

 

ספרו של עידן לנדו, טיפה אפלה בקליפה, מאגד בתוכו מאמרים ורשימות החובקים קשת של תחומים: שפה, קוגניציה, מדע, אמנות, ספרות ופוליטיקה. התיאור הזה אינו ממצה את מה שאצור בספרו החכם של לנדו. לנדו עצמו מיטיב לתאר את "לב" הספר ואת המוטיבציה לכתיבה, ואגב כך מצטייר דיוקנו האינטלקטואלי של המחבר : "כשאני קורא שוב באסופת הטקסטים הזו, [שהתפרסמו במקומות שונים בין השנים 1994- 2012] , אני מגלה עד כמה הביטוי הלשוני אף פעם לא היה נהיר לי עד תומו; כמעט כל אחד מהם מציב סימן שאלה משלו מעל הניסיון האנושי להריק מחשבות למלים, לייצג מציאות במלים או אולי דווקא להסתירה במלים[..] מצד שני אחטא לאמת אם אומר שהאסופה הזאת עוסקת בפרדוקס השפה[..] יותר מטקסט אחד באסופה מתריע נגד הפיתוי 'למסגר' את המציאות לטובת דיון בייצוגים הלשוניים שלה. [..] ההתעקשות להחצין את השיח, לגאול אותו מן הרפלקסיה האינסופית, לפעור אותו אל העולם- עלולה במהרה לגלוש בעצמה לעוד מופע לשוני. רבים מן הטקסטים כאן מנסים לתמרן בארץ החתחתים הזאת".

בכתיבתו על נושאים רחוקים ושונים בתחומי האסתטיקה, הבלשנות והפוליטיקה מצטייר דיוקן אינטלקטואלי של מי שנכון ואף שש להתעמת עם רעיונות אופנתיים ולחשוף את התקינות הפוליטית שמאחריהם; מי שנרתע ואף בז לדעות מקובלות ומפנה אליהן מבט מקורי וביקורתי; בולטת בעיקר  המחויבות המוסרית  לבן השיח: למשל, מילון מונחי הבלשנות שבסוף הספר, המיועד לקורא הלא-מומחה. בכתיבתו על כל אחד מהתחומים שבהם הוא עוסק מצטיירת  מעין "פליאה", הזרה של תופעות כביכול מוכרות וחתומות. למשל הכבוד לממשי, לפיזי ולמוחשי הנחשף מעבר למופשט ולערטילאי (ברשימה על ישעיהו קורן). הרצון לנער דברים מובנים מאליהם ולהחזיר להם את רעננותם המקורית ניכר גם ביחסו למושא עיסוקו, הבלשנות: "להשתחרר מן המלים; מן הכישוף הממכר שלהן[…] לכבס אותן, לתלות לייבוש[…] להתבונן דרכן ולא בהן". ואפילו במאמר אקדמי "יבש" שבו נבחנת השאלה מה מיוחד ל"ייצוג הדקדוקי של חוויות נפשיות". היחס הלא-מקדש למלים מתגלה גם במסות הפוליטיות שבספר, שם לנדו מתייחס לכך ש"כל פעילותו הפוליטית מתמצה בשרבוט של מלים על מסך מחשב", אך מאמין שבכתיבתו הוא מחזק את מעשיהם של פעילים אקטיביים ו"משתתף במשהו שגדול יותר מן המלים של עצמו".  ברשימה שכאן לא אוכל להקיף את כל  המסות ואדבר על הנושאים המדברים אל לבי, והמהדהדים למחשבות שהעליתי פה ושם או ביני לבין עצמי.

עיסוקו הפורמלי של עידן לנדו הוא בלשנות. אלא שהעיסוק בשפה בקובץ המסות הזה מכוון בעיקר להפניית המודעות לכשל האינהרנטי הטמון במלים ככלי לייצוג של מציאות;  הצורך להבקיע  אל מה שמעבר ללשון הוא בעל השלכות מוסריות ופוליטיות, אך פרדוקס השפה טמון בכך  שאי אפשר להצביע  על "השקיפות הכוזבת של המלים" אלא באמצעות הלשון עצמה. וכך  הלשון היא הן מושא הפירוק הביקורתי והן הכלי שבאמצעותו הפירוק מתבצע.  המעגליות הזו היא פתח לצרות רבות שעליהן מצביע לנדו בעיקר בדיונו בשיח המושפע מתיאוריות פוסט מודרניות ("משחקים מן השפה ולחוץ"). (יש לציין שלנדו נמנע משימוש במושג החובק כל "פוסט מודרניזם" ומגדיר את מושא דיונו במונח  "ביסקורסיביות": צירוף של דיסקורס וביקורת. בפועל, הדיון הוא בתיאוריות המכונות "פוסט סטרוקטורליסטיות", בעיקר במתודה של הדקונסטרוקציה).

כביכול מתוך עמדה אתית ופוליטית השואפת לפרק את הלשון כדי לחשוף את מוסדות הכוח העומדים מאחורי השימוש ה"טבעי" בלשון  (עוד נחזור למרכאות הכפולות) מסתער השיח הפוסט מודרניסטי על המעורפל, המעגלי,  הסגור בתוך השפה עד כדי שאינו מאפשר חילוץ של מובן ומשמעות.  לדידו של לנדו  אלה הן צרות של ממש מכיוון שהסגירות בתוך השפה מחבלת ביכולת להתנהל בעולם מתוך עמדה  של מחויבות לזולת  ועשייה פעילה בעולם הממשי. בניגוד קוטבי לשיח השולט בזמננו באקדמיה, בביקורת, באמנות,  לנדו מצביע על מוצא אחר: "ניסוח וטיפוח של אתיקה של כתיבה ודיאלוג.[…] להדק את שיתוף הפעולה עם אותו בן שיח/יריב דווקא משום שאתה נמצא אתו בדיאלוג: לברור שפה צלולה ונקייה ממליצות והטעיות, לא לחמוק לדיוני סרק.[…] זהו מודל תקשורתי מתוח מאוד, לא נינוח בכלל ועיקר, [שכן עם בן השיח גם מתגוששים ומאתגרים, לנדו רחוק מלהיות תמים]  שחותר להביא למרב את ההבנה בין בני השיח בלי לרכך כהוא זה את הקיטוב האידיאולוגי ששורר ביניהם".

הנהירות הלשונית תיתפס היום כעמדה שמרנית. אבל לנדו אינו חושש מכך, ואדרבא, העמדות ה"שמרניות" שלו מצביעות על המקוריות שבראייתו ועל יכולתו לצפות  את הפרדוקסים הפנימיים המקהים את עוקציו של השיח הפוסט מודרניסטי (המאמר נכתב בשנת 1997, הרבה לפני שמטבעות הלשון של השיח  הפכו לצו האופנה).

המטרה הנכבדה שלנדו מציב לעצמו  היא לנסות להבקיע את מחסום הלשון ההרמטית והנעולה בתוך עצמה, אל הבנה וניסוח של העמדות ה"ביסקורסיביות"  שמאחורי מסך העשן של הז'ארגון. מדובר במהלך הפוך לזה של ה"דקונסטרוקציה"- לא מסמוס של האמת של הטקסט, לא פירוק ה"מרכז" ועמו "הסובייקט" אלא דווקא  חתירה אמיתית אל אותו "מרכז" אותו "דבר מה" שלנדו מאמין שללא ספק  נמצא שם.

נאמן לעצמו, לאמונה באפשרות לניסוח קומוניקטיבי ורציונלי של רעיונות, ויהיו גם רעיונות המאתגרים את אידיאת הרציונליות עצמה, מנתח  לנדו בקפידה שורה של טקסטים בעיקר בתחום האסתטיקה, תוך ניסיון לחצות את אינסוף המהמורות והפתלתלויות  ולהגיע אל "מה שמעבר למלים". מי שרוצה להתענג  על ההסתבכות העצמית שבחלק מהטקסטים האלה- חייב לקרוא את הספר עצמו. נמצא כאן כמה דוברים ישראלים  מוכרים, אבל לנדו אינו מתחמק מהתעמתות גם עם "הגדולים שבגדולים", ביניהם דרידה וליוטאר. הוא עושה זאת ברצינות, כמעט בלי אירוניה, בלי לצאת מנקודת הנחה ש"אין שם כלום". לולא היה משהו, לא הייתה לדברים השפעה. אך בדרך כלל ננעצים חצים  היישר  במה שחלק מאתנו "חשבנו ולא העזנו לומר" או אולי לא חשבנו (לפחות לא אז, כשהאופנה פשטה בארצנו).

בתמצית, הטיעונים בטקסטים של הפוסט מודרניזם מנוסחים כמובן באמצעות אותה לשון הנתפסת מראש כלא כשירה לניסוח טיעונים תקפים- כשל לוגי המוליד שרשרת אינסופית של טיעונים סותרים.  והעיקר, לדידו של לנדו, הוא השלכותיו הפוליטיות והאתיות של הספק  הרדיקלי  בלשון: ההתמקדות בערעור האמון בכוח הסימון של הלשון, מובילה ל"ההיקסמות הטוטאלית מן המלים", לכך ש"כל מאבק פוליטי יתחיל וייגמר ברמת השיח". וכך, "באופן פרדוקסלי, תנועה שכל גאוותה על השינוי, על החתירה הרדיקלית תחת הסדר הקיים, מותירה אותנו משותקים במקומנו, לא מסוגלים לזוז לכאן או לכאן". אפשר להוסיף גם את הפרדוקס הטמון בכך שאידיאולוגיה שחרטה על דגלה חשיפה של מנגנוני כוח ושליטה היא היום ההגמוניה השלטת במימסד האינטלקטואלי, המרכז בידיו כוח וסמכויות, ושבידיו, רק בידיו, הידע "מי הטובים ומי הרעים".

אלא שבסופו של דבר לנדו  אינו מממש את מטרתו הראשונית- לברר מהו אותו "דבר מה" שחבוי מאחורי מפל המלים ה"ביסקורסיבי". הוא מתמסר בעיקר לחשיפת כשליה של הדקונסטרוקציה- שהיום כבר מכוונת אליהם ביקורת מבפנים. דומה שלו היה המאמר נכתב היום, אי אפשר היה שלא להתייחס ברצינות להשלכותיהן הפוליטיות של התיאוריות הפמיניסטיות והפוסט קולוניאליות על "החיים הממשיים", או להבין עד כמה  מושגים כמו "נרטיב-על" (ליוטאר) או "סימולקרה" (בודריאר) רלוונטיים לכאן ולעכשיו החברתי והפוליטי.

המאמר המרשים ביותר לטעמי דן בשאלה המתפרשת על תחומי הפילוסופיה, המדע, הסוציולוגיה והאמנות וכותרתו היא "טבע האדם: לא לוח חלק, לא חקוק בטבע". זהו מאמר מורכב ומקיף שיש לקרוא בתשומת לב (ולא לדאוג: גם כאן הנהירות מנצחת), ואתרכז כאן בנקודה המתקשרת למאמר הקודם שהצגתי . שאלת "טבע האדם"- שגרסתה המוכרת היא "טבע או סביבה"- מתגלגלת בשיח הפילוסופי מקדמת דנא, ולנדו מביא את הגירסות העיקריות לתשובות שניתנו לה.  בתיאוריות  ה"ביסקורסיביות" הכף כולה מוטה אל קוטב "הסביבה" והן רואות ב"הבניה התרבותית" מנגנון ה"מייצר"  את כל מה שנדמה בעיננו כמהותי לטבע האנושי. גם כאן הנימוק הוא פוליטי ואתי: מה שאנו רואים כטבעי, ביולוגי או אוניברסאלי אינו אלא תוצר של הבניה המשרתת את האינטרסים של ההגמוניה השלטת. כך למשל, הפטריארכיה מכתיבה את התפיסה לפיה עליונותו של הגבר היא טבעית-ביולוגית, הסטטוס המרומם של התרבות המערבית-אירופית מכשיר את הקרקע לשיעבוד  קבוצות אתניות "נחשלות", הצורך לשמר את הסדר החברתי התקין  מכתיב את ההטרוסקסואלית כנורמה בלעדית. כל אלה הם מנגנונים של כוח המייצרים זהויות מתוך הצורך לשמר את שליטתם.

עידן לנדו מציין את האדישות במדעי הרוח והחברה לידע שנצבר במדעי הגנטיקה, הפסיכולוגיה הקוגניטיבית ומדעי המוח, והמורה על מנגנונים  ביולוגיים משותפים לטבע האדם המולד,  כמו מערכת השפה, החוש המרחבי, ה"פסיכולוגיה האינטואיטיבית" המשמשת להבנת אנשים אחרים, החוש המוסרי המולד המספק את קטגוריות הטוב והרע. ואותם מנגנונים ביולוגיים עצמם גם אחראים במידה רבה לשוני שקיים על בסיס הדמיון, למשל בין גברים לנשים. עידן לנדו אינו מהסס לתקוף את  התקינות הפוליטית המחייבת להקיף במרכאות כפולות כל איזכור ל"נשיות", "גבריות", "אימהות", ובעקיפין גם את התקינות הפוליטית של המושג  "אחר".

לנדו מודע  לחשש הפוסט מודרניסטי  מפני סכנות הדטרמיניזם, שלילת הרצון החופשי או הגזענות הנעוצות ב"מהותנות" שבהסברים ביולוגיים. אך לטענתו, אין  סתירה בין שוויון כזכויות שוות לכלל בני האדם, לבין שוויון כטבע אוניברסאלי שההומו ספיאנס, במחילה מכבודו, חולק עם שאר היצורים השוכנים על פני כדור הארץ וכבסיס שבלעדיו לא יכול להתקיים דיאלוג בין בני אדם. ואדרבא: ראיית האדם כמוגבל רק על ידי "כוח", ראיית המוסר כאוסף שרירותי ותלוי תרבות של מוסכמות, תפיסת עולם הרואה באדם חומר הנילוש ומובנה על ידי "השיח"- הן המסכנות את המוסר ההומניסטי.

בחלקו השני של המאמר  מנהל  עידן לנדו ויכוח  עם הפיתוח הלוגי סיבתי כביכול של ההשקפה שעליה הגן בחלקו הראשון: ההסתמכות על הגיון הברירה בטבעית כמנגנון הסבר ל"טבע האדם". הבעיה היא לא רק בליקויים המדעיים שבהסבר האבולוציוני הכולל-כל; דומני ששוב לנדו מסרב לקבל הסברים  מכניסטים ואינסטרומנטליים להתנהגות האנושית ומבקש להותיר מרחב למושגים של חופש, בחירה ואמפתיה שאינם תלויי "אינטרס" הסתגלותי.

ועל  כל השאר יתכבדו הקוראים לפנות לספר עצמו. טיפ: את הספר ניתן לרכוש אך ורק דרך אתר אינדיבוק.  ובהערת אגב: האם אין כאן קידוש כה חמור של עיקרון מוסרי (פניית עורף למנגנוני השיווק הקפיטליסטים) עד אשר כמעט אי אפשר לדעת שהספר קיים?

עידן לנדו,  טיפה אפלה בקליפה: מסות על הלשון ותעתועיה, אינדיבוק, 2015