גרעין בקנה

בוועידת הכנסייה שהתקיימה ברומא בשנת 1139 נאסר על השימוש בקשת מוצלבת (הקשת שאנחנו מזהים, כנראה בטעות, עם וילהלם טל) כנגד נוצרים. האפיפיור אינוקנטיוס השני לא אסר על חיסול נוצרים על ידי נוצרים באופן כללי (אם כי לא התלהב מזה). נוצרים, הודה, כנראה ימשיכו לחסל זה את זה, אבל צריכים להיות כללים. הקשת המוצלבת, עם הטווח הגדול שלה ועם יכולת חדירת השריון המוגברת שלה, נראתה לוועידה כנשק לא קונבנציונלי, שיש לנסות להגביל את השימוש בו. הניסיון לא צלח כידוע. נוצרים המשיכו להרוג לא-נוצרים (בסדר מבחינת האפיפיור) וזה את זה (פחות בסדר, אבל מה לעשות) בכל סוגי הנשק. הניסיונות למנוע שימוש בנשק לא קונבנציונלי, אינם חדשים אפוא. מידת הצלחתם תלויה בזמינות כלי הנשק ובקלות תפעולו. אם יש רק שלושה בוני קשתות שיודעים להכין קשת מוצלבת, לא קשה לפקח עליהם. אם יש מיליון, זה בלתי אפשרי. אם בעשורים הראשונים אחרי הירושימה, רק כוחות גדולים (וישראל) יכלו להגיע ליכולת ייצור פצצה גרעינית, היום זה פשוט הרבה יותר. היכולת לתכנן ולייצר פצצה זמינה כיום גם לכוחות בינוניים המחליטים להשקיע בכך את משאביהם. האם הכוחות הבינוניים הללו (ישראל, הודו, פקיסטן, קוריאה הצפונית—וזאת כנראה רשימה חלקית) יכבדו את הכללים שקבעו הכוחות הגדולים? לא ברור. כמו בעניין הקשת המוצלבת, השאלה אינה מהם הכללים הרשמיים, אלא מהו המחיר שתגבה הפרתם ובעיקר עד כמה יהיו אפקטיביים. במילים אחרות, הסיכוי שמדינה תשתמש בנשק גרעיני, כאשר היא יודעת שליעד יש האמצעים לעצור את ההתקפה וליזום התקפת נגד אפקטיבית, הוא קלוש.

או כך לפחות זה אמור להיות, אם כולם משחקים את המשחק בצורה תבונית. ברור ששחקן שמוכן לשלם בהרס עצמי גמור בתמורה לפגיעה מוגבלת בצד האחר, "שובר את הכלים" ומקשה על חיזוי מהלכיו. לכאורה קוריאה הצפונית היא שחקן כזה. אין ספק שהמשטר בפיונגיאנג אינו פועל על פי אמות המידה של ההיגיון המערבי. מבחינתנו הוא "תקוע" בשנות החמישים ומשלם על התנהגותו הפוליטית מחיר "מטורף", בבידוד עולמי ובמחסור. זה נכון כמובן, אבל לא בטוח שזה רלוונטי לתחום שבו אנחנו עוסקים. ככל הידוע לנו, הצפון קוריאנים אינם מאמינים באחרית הימים. הם אינם מאמינים כי מלחמה גרעינית תקרב את בוא המשיח האדום, או שיש ביכולתם לנצח את העולם כולו. למשטר בפיונגיאנג יש מטרה אחת—הישרדות. האלמנט הלא-רציונאלי (בעינינו) הוא שההישרדות הזאת מחייבת (בעיני שליטי קוריאה הצפונית) בידוד מלא כמעט מן העולם. ועם זאת קוריאה מודעת למגבלות כוחה. היא חיה בתחושה קורבנית (העולם כולו נגדנו) ומשתמשת בקלף היחיד שברשותה, לא כדי לקדם מטרות של גאולה קוסמית, אלא כדי לגרום לשאר העולם להניח לה. כיוון שיש לפיונגיאנג כדור אחד בלבד בקנה, קשה להניח שתשתמש בו (מרגע שהפצצה האטומית הראשונה תנחת על טריטוריה מערבית, ינחת מבול גרעיני שיחסל את קוריאה). היא מאיימת ומנפנפת ביכולותיה, כדי להבהיר שלא כדאי להתעסק אתה. כל זה מבוסס על ההנחה שהציבור במערב מפחד הרבה יותר ממלחמה מן הציבור בקוריאה, שעבר שטיפת מוח ארוכה, ואינו יכול להעביר ביקורת על מנהיגיו. האיום במלחמה (שאינו יכול להתממש למעשה) אמור להניב ויתורים—בעיקר את הנכונות להניח לקוריאה הצפונית להמשיך בדיכוי חסר רחמים של אזרחיה. ברור שדברים יכולים להשתבש. שני הצדדים דוהרים זה לעבר זה, כדי להראות שנשק ההפחדה של האחר אינו עובד עליהם. בדרך כלל זה נגמר בהסטת ההגה ברגע האחרון. לפעמים זה נגמר בתאונה. אבל סביר להניח שעם כל האיומים, המשבר הקוריאני לא יתפתח למלחמה גרעינית. לקים ג'ונג און נולד לא מזמן בן שלישי. הוא לא מתכונן לסוף העולם.

התפרסם בידיעות אחרונות 30.8.17

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s