המראה עקומה

גזענות (ייחוס תכונות, שליליות בדרך כלל, לקבוצה שלמה) היא תמיד דבר מטומטם ומרושע. שנאת חרדים באשר הם חרדים היא בוודאי איוולת. אבל לא כל ביקורת היא מיניה וביה גזענות. במגזר החרדי יש טובים ורעים, נבלים וצדיקים, כמו בכל מגזר. לחרף ולגדף כל חרדי–זה לא רק מטומטם, אלא גם מרושע.

מאידך גיסא, לקבוצות יש אחריות קולקטיבית, לטוב ולרע. לא כל הגרמנים אחראים למעשי הנבלה של הנאצים, לא כל היהודים זוכים בפרסי נובל ואף על פי כן ראוי לגרמנים להתבייש באלה ומותר ליהודים להתגאות באלה.

כשהקהילה החרדית עושה חיל, היא אינה סולדת מהכללות. אדרבא, היא מכלילה ללא היסוס: אין לחרדים שום בעייה לקבוע שכל החילונים טיפשים, בורים ופרוצים. אין להם בעיה לבוז לכל מי שאינו כמותם: לרפורמים, ללא יהודים, להומוסקסואלים. אין להם בעייה להתייחס בהתנשאות לכל מי שאינו מציית, כמותם, ל"גדולי הדור". תחת ההנהגה שהם הצמיחו מתוכם צמחה קהילה שמתאפיינת בהיעדר סולידריות, באגוטיזם מגזרי, בהתנשאות כלפי כל מי שאינו מאנ"ש.

עכשיו כשהמציאות טופחת על פני הקהילה, כשההתעלמות ארוכת השנים שלה מן האחריות ההדדית ומהקשבה לקולות התבונה מחוץ לקהילה, גובה מחיר ממנה ומאחרים, קל מידי לדוברי הקהילה להיתלות במעט  הצווחנים הגזענים ולהשתמש בהם כבתירוץ לא לקבל אחריות. השנאה נגד החרדים היא לכאורה קבוע לא רציונלי ועל כן אין צורך לעשות חשבון נפש. אלא שבציבור הרחב אין שנאה כלפי החרדים באשר הם חרדים. יש כעס על היעדר הסולידריות רב השנים, על הציניות וההתנשאות של נציגי הקהיחה. ההכחשה הגורפת היא לא התרופה. היא אחד מן הסימפטומים של הבעיה. בקהילה שומרת הסוד החרדית, מצופפים שורות ומדקלמים מדף המסרים. אבל מאחור יש ספקות. ואם אין, ראוי שיהיו.