לכאורה הבעיה בין חובבי הממלכתיות (איש איש לפי יכולתו ואיש איש לפי צרכיו; הסך הכל הוא העיקר) לבין חסידי המגזריות (מגזר מגזר לפי צריחותיו; המגזר שלנו הוא העם הנבחר ולעזאזל כל האחרים) היא של מציאת מכנה משותף. לכאורה כל מה שצריך זה לשבת יחד ולדבר, לדבר ולהקשיב. הלא אחים אנחנו. נדבר ויצא עשן לבן ותהיה לנו יופי של מדינה.
אז זהו שלא. כדי שניתן יהיה לדבר צריך להשתמש באותה שפה. רק שבישראל המגזרים מדברים בשפות שונות. כלומר כולם מדברים עברית אבל משמעות המילים שונה לחלוטין. למשל אהבת ישראל. במגזר אחד (החילוני) זה אומר קלישאה לא מזיקה על אחדות. במגזר אחר (הערבי) זה אומר, אנחנו בכלל לא בעסק, במגזר שלישי (החרדי חרד"לי) זה אומר שנאה ובוז כלפי כל מי שאינו כמונו.
אפשר היה לשכור מתורגמן, אבל הבעיה אינה רק באוצר המילים השונה. התחביר שונה. מה שנתפס כראייה בעיניי קבוצה אחת (מספרים, נתונים, הסתברות וסבירות) נתפס כהבלים בעיניי האחרת (יהיה טוב, אלוהים יעזור, העיקר ללמוד תורה ולהקים מדינת הלכה). לכן הדיונים הם צרחות בין חרשים המסתיימות בהסכמה על עניין אחד: אין פה בני שיח, אלא נבלים וקורבנות. על השאלה מי הוא מי אין הסכמה.
מה עושים כשאין שפה משותפת? מפסיקים להתחנחן ויוצאים למאבק. הניסיון לשכנע הוא פתטי. בסופו של דבר העובדה היחידה שכולם מבינים היא שדברים מסויימים לא עוברים. לא חשוב למה.
צריך לוודא שהגזענות, המגזריות והתיעוב כלפי האחר לא יעברו. זה הכל.
הבלוג של אביעד קליינברג 