פומפיי

התפרסם בידיעות אחרונות 29.11.11

הביטוי "ימי פומפיי האחרונים", כשם ספרו של אדוארד בולוור ליטון,  משמש כדימוי לקהילה החיה את חייה בחגיגה של תענוגות השעה, לא מודעת לאסון האורב לה מעבר לפינה. יש משהו חזק מאד בדימוי הזה—במחשבה הטראגית על אנשים היושבים בלא דעת על פתח הר הגעש המאיים להתפרץ. במבט היודע-כל שלאחר המעשה איננו יכולים שלא לנוד לאותם אומללים. לו  רק ידעו מה מצפה להם! לעתים די היה בפעולות זעירות, קלות ערך, כדי לשנות את גורלם מן הקצה אל הקצה. לו בחרו, יום קודם לנסוע למקום אחר, לו רק קנו כרטיס טיסה ליום שלפני סגירת נמלי התעופה, לו רק דאגו לחדש בזמן את הוויזה. עכשיו כמובן מאוחר מידי. את הנעשה אין להשיב. אלא שפומפיי היא דימוי בעיתי. ליושביה השאננים לא הייתה כל דרך לדעת כי הווזוב יתפרץ ויקבור אותם ואת עירם תחת מעטה של לבה ואפר. במצבים כאלה, מה שמבדיל בין החיים לבין המוות הוא הגורל—או אם תרצו, המקרה–ולא שיקול דעת וניתוח תבוני. אבל במציאות ישנם מצבים רבים מאד שבהם העתיד אינו נוחת כרעם ביום בהיר, אלא כתוצאה מתבקשת של העבר וההווה, שהוא מתריע בפנינו באלף דרכים על מה שמצפה לנו, אם לא נדע לעשות את המעשה הנכון. מה שמפתיע במקרים כאלה אינו השתלשלות האירועים. למתבונן מן הצד, מהלכם של אלה הגיוני לחלוטין—דבר נובע מדבר. מפתיעה היכולת האנושית להתעלם מן ההתראות, מן הסכנות הברורות, מן הכתובות על הקיר. דברי הימים הם תיאור היכולת הזאת ותוצאותיה: מצד אחד עומדים תפיסת העולם הממאנת להשתנות, המשאבים הכלכליים, הפוליטיים והפסיכולוגיים שהושקעו בתפיסת העולם הזאת והתקוות שנבנו עליה. מן הצד האחר עומדת המציאות המסרבת, אבוי, להתאים את עצמה לציפיות ולתקוות. לעתים קרובות בהרבה ממה שנוח לנו לחשוב, מביסה המציאות הווירטואלית הקלה לעיכול את העובדות הקשות לבליעה שהעולם האמתי דוחף לגרוננו. כל זה כמדומה אינו חדש לקוראיי. למי אין סיפור אישי על אזהרות שנפלו על אוזניים ערלות, על סירוב עיקש להכיר במציאות? אפילו הסיפור הלאומי שלנו מבוסס במידה רבה על סיטואציה כזאת—על ניסיונם הכושל של מנהיגי הציונות לשכנע את אחיהם באירופה כי הרעה הנאצית ממשמשת ובאה וכי שומר נפשו ירחק. הבעיה עם הידע התיאורטי הזה היא שהוא נוטה שלא להיות מיושם על ההווה. אחרים לוקים אולי בעיוורון מסוכן, אבל אנחנו מיטיבים לראות. כל האותות מבשרי הרע הם רק רעש שמייצרים חוזי שחורות למיניהם. נזכרתי בדברים כאשר קראתי לפני כשבועיים מאמר של משה ארנס, שבו ניתח את "האביב הערבי" והפנה את תשומת ליבנו לכך שבעולם הערבי אין כבוד לזכויות אדם ולחירויות האדם, שמעמדן של הנשים נחות ורבות מהן אינן רוכשות ידע מועיל. מערכת החינוך נחשלת באופן חמור; מבתי הספר יוצאים צעירים נבערים. מעבר לזה, הדמוגרפיה עושה את שלה, מתריע ארנס: האוכלוסייה הדתית הקיצונית גדלה בקצב מהיר בהרבה מזה של האוכלוסייה החילונית. איכשהו ארנס לא מזהה את הדמיון. קשה לנו לראות אצלנו את מה שאנחנו רואים בבהירות אצל אחרים. פערים דמוגרפיים, היחלשות של המחנה החילוני, חלקים נרחבים בציבור החיים בבורות, אפליית נשים, זלזול בכללי המשחק הדמוקרטי ובזכויות אדם—נשמע מוכר. הוסיפו לכך את הניכור המעמיק כלפי המיעוט הערבי החי בישראל ואת ההתנערות ההולכת וגוברת מאתנו בחלקים נרחבים של העולם הדמוקרטי ותקבלו תערובת נפיצה ביותר. כבר הרבה זמן נשמעות נהימות מתחת לפני השטח באזור פומפיי.