לאן נושבת הרוח? דברים מן הכנס הראשון לקובעי מדיניות במדעי הרוח

הרשו לי לפתוח במשהו מתוך תחום ההתמחות שלי, ימה"ב. במאה ה14 מתנהל בעולם הנוצרי דיון תיאולוגי ומשפטי בשאלה האם ראוי לגרש את היהודים מתחומי ארצות הנצרות.  היהודים, התברר לנוצרים, אינם ממלאים את התפקיד שנועד להם בתפיסת העולם הנוצרית. היהודים היו אמורים להיות עם שקפא בזמן, מעין מוצג מוזיאוני-דתי, קבוצה הדבקה בפירוש המילולי של מה שהנוצרים מכנים הברית הישנה. לו מילאו את תפקידם, היו נותנים לכל מי שחפצה נפשו בכך, הזדמנות לראות עם שדחיית האמת המעודכנת, הנוצרית, גרמה לו לדבוק בפרשנות מילולית, שאבד עליה הכלח. אם יש את נפשך לראות כיצד נראה העולם הרוחני רגע לפני שישו הנוצרי הציע לעולם את בשורתו פוקחת העיניים, כלך לך אצל היהודים. כל מי שעיניו בראשו, סברו הנוצרים, יראה כי הטקסטים המקודשים של היהודים, הטקסטים שלהם הם נאמנים כל כך, מנבאים את בואו של האיש מנצרת. כל מי שעיניו בראשו יכול להביט סביבו ולראות כי הנבואות המבטיחות לישראל הצלחה וניצחון התגשמו ב"ישראל על פי הרוח" ולא ב"ישראל על פי הבשר". הבעיה הייתה, כך הבינו פתאום הנוצרים, שיהודים לא קפאו בזמן וודאי לא דבקו בפירוש מילולי של התורה ושל מצוותיה. אדרבה, הם מילאו את ארונות הספרים שלהם בכרכים עבי כרס של פרשנות לא-מילולית, המשנה, התלמוד והספרות הרבנית שאחריהם, ועל פיהם הם חיים. לו היה בן זמנו של ישו קם לתחייה במאה ה14 והולך אצל היהודים, לא היה מוצא את ידיו ואת רגליו. היהודים אינם ממלאים אפוא את התפקיד המוזיאלי שנועד להם. מעצמה עלתה השאלה, בשביל מה צריך אותם?

התשובה המקובלת הייתה שליהודים תפקיד בהגשמת נבואות אחרית הימים הנוצריות. כשיקרבו ימי המשיח לבוא, יפקחו עיני היהודים והם יקבלו את העול הנוצרי הנעים, שאותו דחו במאה הראשונה למיניין אומות העולם.  צריך אפוא יהודים, כדי שתתגשמנה הנבואות. טוב ויפה, השיב על כך התיאולוג הפרנציסקני יוהנס דונס סקוטוס. צריך יהודים, אבל למה כל כך הרבה? הבה נשאיר קומץ יהודים על אי בודד כלשהו ונניח להם לעסוק בעיסוקיהם המוזרים. והשאר? השאר, קבע סקוטוס, מיותרים. סקוטוס: בניגוד לחלק מעמיתיו, אינו מונע על ידי שנאת יהודים. הוא אינו סבור שהם סרטן בגוף האומה הנוצרית; הוא אינו מייחס להם את עלילות הדם שייחסו להם חלק מן ההוגים הנוצריים. סקוטוס לא אוהב יהודים ולא שונא אותם. הוא פשוט חושב שהם מיותרים. בעיני סקוטוס, אגב, הקביעה שיש בני אדם מיותרים, יהיו יהודים או אחרים, עולה בקנה אחד עם עקרונות המוסר.

למה פתחתי בסיפור הזה? לא משום שאני רוצה לעסוק בדרך שבה חברה מצדיקה לעצמה את דחיקת רגליהם של מיעוטים לא פופולאריים–עניין זה, כידוע, אינו רלוונטי לנו–אלא משום שהוא מעלה שאלה עקרונית שרלוונטית לנו בהחלט. כל חברה עוסקת מעת לעת בספירה מחדש של המלאי שירשה מדורות קודמים. מעת לעת, היא שואלת בשביל מה צריך את זה? האם עדיין חשוב ללמוד צרפתית, למשל, או שמוטב ללמוד אנגלית? האם אנחנו זקוקים עדיין למוסד המלוכה או שהוא מיותר? ובית הלורדים? האם אנחנו זקוקים לקולוניות או שהן מיותרות? האם במדינת ישראל צריך רב ראשי ספרדי ורב ראשי אשכנזי או שהכפילות הזאת, מורשת העבר, מיותרת?

שימו לב שהתשובה לשאלה מה נחוץ ומה מיותר כמעט לעולם אינה טכנית גרידא. היא מצביעה לא פעם, לא רק על שינויים בצרכים הפרגמטיים, אלא על תמורות עמוקות בתפיסת העולם, על הדרך שבה אנחנו תופסים לא רק את מה ששאלת נחיצותו עומדת פתאום על הפרק, אלא גם את עצמנו. איזה מין בני אדם אנחנו? איזו מין חברה אנחנו? השאלה מה נחוץ ומה מיותר נובעת מן השאלות הללו. ובתוך ההקשר הזה, הרשו לי לשאול אתכם, בשביל מה בעצם צריך את מדעי הרוח?

 

התשובה האינסטינקטיבית היא "שלא יעלה על הדעת". לא יעלה על הדעת שבאוניברסיטאות לא תהיה פקולטה למדעי הרוח. מאז ומתמיד (או מכל מקום מזה זמן רב) אנחנו מלמדים פילוסופיה והיסטוריה וספרות קלאסית ולא יעלה על הדעת שנחדל. אני רוצה לומר לכם שהתשובה הזאת היא בעייתית. בכל פעם שהייתי אומר לאימי שמשהו לא יעלה על הדעת, הייתה משיבה, שהדבר שאני קבעתי בנחרצות כזאת שהוא לא יעלה על הדעת, זה עתה עלה על הדעת.

יש כמובן דברים שאנחנו עושים רק משום שהתרגלנו לעשותם. לפעמים יש לדבקות הזאת במסורת איזה כוח משלה: חשובה לנו תחושת ההמשכיות עם העבר, למשל. אני רק מבקש לטעון שדברים כאלה מעבירים אותנו במהירות מן השאלה, למה צריך? (כי לא יעלה על הדעת) לשאלה, למה צריך כל כך הרבה?

ובכן, למה באמת אנחנו זקוקים למדעי הרוח ולמה כל כך הרבה? כאשר מקבלי ההחלטות נשאלים למה לא יעלה על הדעת, הם מכריזים בדרך כלל שמדעי הרוח מספקים מיטען של ידע וערכים שהחברה מאמינה בחשיבותו. לא יעלה על הדעת שתלמיד בישראל לא יכיר את ההיסטוריה של עמו. לא יעלה על הדעת שהתלמיד בישראל לא יכיר את הערכים, נאמר היהודים והדמוקרטים, שהחברה דבקה בהם. האדם הראוי צריך להכיר את המורשת התרבותית שלו, מורשת שגבולותיה נקבעים על ידי הקונסנזוס הפוליטי של הקבוצה (כלומר הרבה היסטוריה יהודית למשל, הרבה היסטוריה של השואה, והרבה פחות היסטוריה "כללית"). תפקידם של מדעי הרוח הוא ליצור בוגר שיכיר את מכונני התרבות שלו ויוכל לשלוף אותם בנקודות קריטיות, כפי שהוא יכול לשיר את ההמנון הלאומי כאשר הוא מנוגן בטקס רשמי. מה אין בתשובה הזאת? אין בה הכרה באפשרות שמדעי הרוח, כמדעים אחרים, מעניקים כלים בעלי חשיבות ליחיד ולקבוצה. הכלים הללו, ההופכים את היחיד ואת הקבוצה למצליחים יותר, למוכשרים יותר להתמודד עם העולם, המעצימים אותם בתחרות עם יחידים וקבוצות אחרות, ניתנים על ידי מקצועות ותחומים אחרים. צריך מהנדסי תוכנה ופיזיקאים וכלכלנים; צריך רופאים וביוכימאים ומשפטנים, צריך יותר אנשים עם חמש יחידות במתמטיקה. ואנשים עם חמש יחידות בהיסטוריה ובספרות? אם תפקידם של מדעי הרוח הוא לספק מבואות וידע כללי, צריך, אבל לא כל כך הרבה.

מתברר שלא רק בן השיח הדמיוני שלי חושב כך, או אולי שהוא פחות דמיוני ממה שנוח לנו לחשוב. הנתונים בחלקים גדולים מן העולם מצביעים על ירידה דרמטית בעניין במדעי הרוח בעשורים האחרונים בבתי הספר—לפחות בחלקים שבהם נתנת לתלמידים בחירה (מספר הנקודות לבגרות) וכמובן באוניברסיטאות. זה לא קשור בהכרח לאיכות התוצר. באוניברסיטת תל אביב, למשל, מצויה הפקולטה למדעי הרוח בראש טבלת שביעות הרצון של הסטודנטים בכל התחומים. מי שנכנס למסעדה הזאת אוהב את המזון הרוחני המוצע בה. פחות ופחות נכנסים.

לא משנה מהן ההצהרות הרשמיות של מקבלי ההחלטות ("לא יעלה על הדעת"), בפועל הפכו מדעי הרוח למותרות. הם התחומים שהולכים אליהם רק אלה שלא יכולים—בשל נטיות ליבם או בשל כישוריהם—ללכת לכיוונים מועילים יותר, משתלמים יותר, עתירי סטטוס יותר. העתיד, במילים אחרות, שייך למדעים—למדעים האמתיים. מדעי הרוח הם חוב שאנחנו משלמים לעבר. החוב הזה, כך נראה כבד מידי. בשקט בשקט אנחנו מניחים להם להצטמק, להדלדל. זה לא קשור לתהליכים פוליטיים בישראל, אם כי זה משרת אותם במובנים רבים. זה קשור לדרך שבה החברה הניאו ליברלית הגלובלית הגדירה מחדש את סולם העדיפויות שלה. בעבר היה הרציונאל היסודי של העיסוק בשאלות ששואלים במדעי הרוח בקשת האמת: אנחנו לומדים לא משום שזה מביא תועלת מעשית—האמנויות החופשיות, הliberal arts, הבסיס ההיסטורי של האוניברסיטאות המערביות נלמדו על אף שאין בהן שום שימוש פרקטי—אלא משום שאנחנו מחוייבים לאמת, לתורה ללשמה ולא כקרדום לחפור בו. הרציונאל החדש הוא התועלת המעשית. אפשר לא לאהוב את זה, אבל אי אפשר להתעלם מזה. בעולם החדש, שום תורה, שום תורה חילונית לפחות, אינה נלמדת לשמה.

תורה—תורה חילונית–שמבקשת לזכות במימון, חייבת להצדיק את עצמה במונחי תועלת. המקצועות הנלמדים מתחלקים לשני סוגים: דברים שיש בהם תועלת בעליל (כלומר במונחי רווח והפסד מדידים) ודברים שיש בהם תועלת בלתי מדידה, תועלת תרבותית-רוחנית. מקצועות מן הסוג הראשון מצויים בתחום הקונסנזוס. אין ספק שצריך. מקצועות מן הסוג השני שנויים תמיד במחלוקת. לא ברור אם צריך ועוד פחות ברור כמה צריך.

  הרשו לי להציע תשובה לשאלה למה צריך ולהקדיש את שארית דבריי לניסיון להבין מה נובע מן התשובה הזאת. מדעי הרוח הם גישה פרטיקולרית לידע, גישה שיש לה תוקף וערך לא פחות מן המדעים האמפיריים והמדוייקים, שמדעי הרוח מנסים להוותם לחקות.  הייחוד במדעי הרוח ובעצם במדעי הרוח והחברה, מה שמכונה מדעי האדם, les sciences de l'homme אינו בכך שהם מלמדים אותנו להטיל ספק. כל המדעים הנלמדים באוניברסיטה מבוססים על הטלת ספק שיטתית. מדעי האדם עוסקים בדרך שבה חברה אנושית מייצרת משמעות: איך בני אדם בחברות מכוננים עולם מציאות באמצעות רעיונות, אמונות, מנגנוני חברות וכללי התנהגות; איך הם קובעים מה יפה ומה מכוער, מה מותר ומה אסור, מה טוב ומה רע. מדעי האדם עוסקים בדרכים שבהן בני אדם מתארגנים לאגודות—פוליטיות, דתיות, חברתיות ואינטלקטואליות. את העקרונות הללו אי אפשר להבין מעקרונות ראשוניים לוגיים או מחוקים מדעיים. אם יש משהו שההיסטוריה מלמדת אותנו, הרי זה שחברה אנושית אינה פועלת על פי חוקים קבועים הניתנים לניסוח אחת ולתמיד. היא מלמדת אותנו שהצופים—אנחנו—רואים אחרת את העולם ושראייתם, כמו במכניקת הקוואנטים, מייצרת משמעות תלויית-צופה. מדעי האדם עוסקים בה בעת בהתבוננות, בקריאה ובקריאה מחדש של המציאות האנושית—וזאת לא כמשקיפים מן הצד וכמודדים, אלא כצופים-משתתפים.

היכולת הזאת, לעסוק ברפלקסיה שיטתית על העולם האנושי, בחשיבה מחדש על העבר, בהבנה של המנגנונים האינטלקטואליים, האסתטיים והחברתיים המפעילים אותנו, היא התועלת המרכזית שמביאים מדעי האדם. חברה המאמינה בחופש, בביקורת עצמית, בהבנת תהליכים תרבותיים ארוכי טווח, באיתגור המובן מאליו החברתי, זקוקה למדעי האדם. חברה טוטאליטרית יכולה לייצר מדעים אמפיריים ומדוייקים ברמה גבוהה מאד—חשבו על ברה"מ—היא יכולה אפילו לייצר אמנות מרשימה. היא אינה יכולה לייצר מדעי אדם ראויים לשמם. זה לא מקרה.

ואין זה מקרה שהתהליך הרפלקסיבי שמעודדים ומקיימים מדעי האדם מעורר חשש ומחלוקת. כל מערכת שילטונית מבקשת להנציח את עצמה. היא מעדיפה להגדיר תוכן ערכי, תרבותי ואסתטי נתון כנמל המבטחים, כמסד נתונים, שאותו יש לקדש ולשנן ושממנו אין להפליג. האתגור המתמשך של אמיתות מקובלות, הטבוע בעצם מהותם של מדעי האדם—אני מבקש להזכיר שרגע מהפכני בתולדות המערב מתחולל כאשר החכמה כמסד נתונים קבוע, "סופיה", מוגדרת מחדש כתהליך, אהבת החכמה או "פילו-סופיה"—האתגור הפילו-סופי מעורר תמיד חשש. חברה דינמית, חברה המבקשת לעודד תהליכי רפלקסיה המאפשרים ביקורת עצמית—ערכית, תרבותית וחברתית—יודעת להתגבר על החשש הזה.

אני סבור שהחברה הישראלית, עם כל הביקורת המופנית כלפיה, היא חברה כזאת. מה שנותר לנו לברר הוא כיצד חברה המאמינה בדינמיות, בחשיבה חופשית ובוויכוח על רעיונות ואמונות, הגיעה בפועל למצב שבו מדעי הרוח נתונים במשבר, סובלים ממחסור בתלמידים, הן בבתי הספר התיכוניים והן באוניברסיטאות, למצב שבו הפקולטות למדעי הרוח אנשי מדעי הרוח חשים שהם נדחקים לשוליים.

אני מבקש להתחיל מלמטה, בשני עניינים שוליים לכאורה: המחסור בתכניות מצטיינים בתחום מדעי הרוח בבתי הספר והיעדרה של הפילוסופיה כמקצוע חובה מתכניות הלימוד בישראל.  תכניות מצטיינים הן עניין שנוי במחלוקת, אבל אני סבור שיש להן תפקיד חשוב ביותר בהתווית כיוון. המהלך הממוסד לאיתור מצטיינים ולטיפוחם משדר למערכת מהו סדר העדיפויות של מקבלי ההחלטות.  בישראל ישנו מאמץ גדול לאתר את הטובים בתחום המדעים ולטפח אותם, הן בבתי הספר והן בצה"ל, שיש לו תפקיד ייחודי בקידום המדעים בישראל. אין מאמץ דומה לאתר עילויים בתחומי ההיסטוריה או הספרות או אפילו חקר המקרא. אין מאמץ שיטתי לייצר להם תכניות לימוד שתאפשרנה להם להתקדם מהר יותר ולהעמיק יותר, שתהפוכנה אותם לחלק מן המנהיגות האינטלקטואלית של ישראל. אין מאמץ לשלב אותם במערכות קבלת ההחלטות. אנשי מדעי הרוח הם מכוח ההגדרה  מדענים של כורסה. ישבו להם על כורסותיהם. משעה שסיימו ללמוד את חבילת הלא-יעלה-על הדעת בתיכונים, החברה מאבדת עניין בהם ובכישוריהם. ירצו ילמדו, לא ירצו, לא ילמדו. כיוון שאין טיפוח אמתי של מצוינות במדעי הרוח, מוקרנת למערכת כולה התחושה שאם הבחירה במדעים, הבחירה בחמש היחידות המיתולוגיות במתמטיקה היא בגדר משימה לאומית, בתחום מדעי הרוח מדובר בהגשמה עצמית לכל היותר.

ההערה השניה שלי נוגעת להיעדרה של הפילוסופיה כמקצוע חובה בבתי הספר. הפילוסופיה היא מערכת הפעלה אינטלקטואלית. היא שיטת ניתוח שאפשר להפעיל בכל תחום ותחום. היא מאפשרת לנו לזהות את הכשלים הלוגיים במבנים רטוריים מפוארים; היא מציעה מבט אל מאחורי הקלעים של הדיבור והעשייה האנושיים. העובדה שהתלמיד הישראלי יכול לסיים שתי עשרה שנות לימוד מבלי לדעת דבר על התורות הפילוסופיות של ההוגים הגדולים מאריסטו ועד קאנט וויטגנשטיין מייצרת יותר מבורות. חורים בהשכלה אפשר להשלים, היא מייצרת כשל נרכש. התלמיד הישראלי אינו לומד בצורה שיטתית איך לנתח את הרעיונות וההיגדים שמנחים את חייה של החברה שבה הוא חי. בית הספר אינו נותן לו כמעט כלים מאחת הדיסציפלינות החשובות ביותר מתחום מדעי הרוח, כלים שחשיבותם אינה היסטורית, אלא קיומית, שאינם מאזכרים את האז ואת השם, אלא רלוונטיים כאן ועכשיו. ההיעדר הזה אינו דומה נאמר לאי לימוד איטלקית, אלא לאי לימוד שפה. הוא מבטא בצורה חדה את הנטייה לראות במדעי הרוח, כפי שציינתי בתחילת דבריי, רק בסיס נתונים, מטען תרבותי שיש להעמיס על התלמידים, ירצו או לא, ולא כלי שימושי לחיים טובים יותר.

כהערת אגב אני מבקש לציין שחלק מן החשך הזה מתמלא בבתי הספר בלימודי היהדות וההגות היהודית, אבל בכך אין די. כפי שלא סביר ללמוד רק מדע שעשו חוקרים יהודים, לא סביר ללמוד רק הגות יהודית. זהותו הייחודית של התלמיד לא נוצרת על ידי התבצרות במסורת שלו, אלא על ידי דיאלוג בין המסורת הייחודית שלו למסורות חשובות אחרות המקיפות אותה מכל עבר.

עד כאן החלק הקל—להאשים אחרים. הרשו לי לעבור לחלק הקשה. הטענה שמדעי הרוח מספקים כלים לחיים מלאים, טובים וחופשיים יותר ושעל כן הם ראויים לתמיכה ולא לנדבות יד מעבירה אותנו לשאלה מה אנחנו, אנשי מדעי הרוח, עושים כדי להגשים את ההבטחה הזאת. כדי להשיב על השאלה הזאת, צריך לומר משהו על שתי תרבויות השיח המחקרי המתקיימות זו בצד זו באוניברסיטה, במדעים האמפיריים ובמדעי הרוח.

כשיח מחקרי, המדעים האמפיריים מתנהלים במעבדה שהיא מעין בועה המתקיימת בחלל אל-לאומי, תוך שימוש בשיח מקצועי שהוא לחלוטין לא נגיש ללא מומחים. בני השיח הרלוונטים מבחינתם של המדענים הם מומחים אחרים החיים לא פעם בחברות אחרות. על אף שהמומחים מוכנים לעתים להנגיש את השפה המחקרית שלהם לציבור, אין לציבור שום חשיבות כבן שיח. הציבור מייצר צרכים והמדענים, או לפחות החלק שמעניין את הציבור, מייצרים מענים שהביטוי הסופי שלהם הוא טכנולוגיה. רק מעטים מאתנו מבינים את המדע הכרוך בייצור הטלפון החכם, אבל כולנו משתמשים בו. רק מעטים מאיתנו מבינים כיצד פועלת תרופת האציקלוביר, אבל כל מי שסובל מהרפס שמח להשתמש בה.  רק מעטים מבינים את עקרונות האירודינמיקה המאפשרים טיסה, אבל כולנו משתמשים במטוסים. אף אחד אינו מעלה בדעתו להאשים מדען גרעין בהסתגרות במגדל השן, משום שאיננו מבינים דבר וחצי דבר מן הדברים שהוא אומר וכותב.

לא כך הם הדברים בתחום מדעי הרוח. לא מדובר רק בעובדה שהחוקרים בתחום מדעי הרוח מדברים בשפת בני אדם, שהיא לפחות להלכה, נגישה לכל יודע קרוא וכתוב, אלא, חשוב מזה, שהתפקיד החברתי שהם מתיימרים למלא אינו מתבטא, כפי שטענתי, רק בחשיפת מידע חדש, אלא ביצירת שיח בעל ערך בעבור החברה כולה. לדרך שבה אנחנו שואלים שאלות על המטען התרבותי שלנו ועל תמונת המציאות שלנו, לתובנות התרבותיות שלנו, יש חשיבות, כך הלא אנו טוענים, בעבור החברה כולה ולא רק בעבור המומחים.  אין זה אומר שאנשי מדעי הרוח מחוייבים רק לשיח נגיש. מאליו מובן שהמומחים, בכל תחום, טרודים בשאלות שהאדם מן השורה אינו מתעניין בהן ומייצרים שיח מקצועי-טכני ותוצרים מחקריים שהלא-מומחה יתקשה להבין. אבל בה בעת ברור, לי לפחות, שאנשי מדעי הרוח מחוייבים, מעצם היומרה התרבותית שלהם, לשמש, לצד הפעילות המחקרית הטהורה שלהם, שיש לה ההגיון והקצב שלה, כמעבדה תרבותית הרואה לנגד עיניה את התפקיד החברתי שלה כאליטה משרתת, שיש לה מחוייבות לא רק לקהילת המומחים המקדמת את המדע, אלא גם לחברה שהיא חלק ממנה.

איך מתרגמים את המנדט התרבותי הזה למעשים? הנה מספר הצעות:

  • מדעי הרוח באוניברסיטאות צריכים לייצר שיתופי פעולה קבועים ועמוקים עם המכללות למורים ועם מערכת החינוך הבית-ספרית. האינטרסים הם משותפים וההתבדלות אינה משרתת לא אותנו ולא את החברה. ישנם פערים גדולים מידי בתפיסות העולם של תחומי הרוח בבתי הספר ובמכללות למורים. פערים אלה צריך לצמצם. המומחים המצויים בקו הראשון של המחקר צריכים להיות מעורבים בתכניות הלימוד לא על בסיס אישי, כחברים בוועדות מטעם משרד החינוך, אלא כחלק מן המחוייבות המוסדית שלהם. עליהם להיות מודעים לצרכים ולבעיות של בתי הספר ולסייע בהנגשת גירסה מעודכנת ואטרקטיבית של התחום לתלמידים. שיטת הtrickle down אינה עובדת.
  • תלמידים, מכל הגילאים—שכן תהליך הלמידה אינו נפסק כאשר נגמרים הלימודים הפורמליים–רוכשים מידע בספירות מגוונות, בתקשורת וברשתות החברתיות. לא פעם הם רוכשים מידע ורעיונות מוטעים ואפילו מזיקים. לא די למשוך כתפיים ולעקם את האף. אנחנו צריכים להימצא במקומות שבהם מצוי הקהל שלנו. ההנחה שהמפגש עם הציבור מזהם, שכל הנגשה היא וולגריזציה, זילות, מוטעית. ההתבדלות מנוונת ומחלישה. כל תורה שאין עימה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון. זה לא אומר שיש לפגוע במחקר הטהור. זה אומר שדיאלוג עם הציבור—באמצעות מפגשים, שיעורים דיגיטליים לציבור הרחב, ספרים בעברית, מבואות איכותיים—חשוב לנו ומשרת אותנו ואת החברה שבה אנחנו חיים. המפגש עם תלמידים ותלמידים פוטנציאליים—ההוראה—אינו פוגע במחקר. הוא מזין אותו.
  • המנדט החברתי-תרבותי שלנו מחייב שינוי של הקריטריונים לקידום באוניברסיטאות. אם נמשיך לתגמל רק על מחקר טהור ורצוי בשפות אחרות, אם נמשיך להעניש בעיכוב קידום על כל חריגה משיח המומחים, לא יתקיים הדיאלוג החברתי הדרוש לנו. אין מישהו אחר שיכול לעשות את המלאכה, ואין אחרים שצריכים לעשות אותה. תהליכי הקידום צריכים לתגמל על פעילות לטובת החברה, שחלקים ממנה מניתי לעיל, לצד המחקר, כשם שהם צריכים להכיר בחשיבות ההוראה לצידו.

פתחתי את ההרצאה הזאת בדבריו של סקוטוס כדוגמא לאיך לא צריך לחשוב. אני מבקש לסיים בדוגמא שלילית נוספת, בעצתו המרירה של החכם הסיני לאו דזה לשליט, בספר הדאו: "על כן בבקשו לשלוט באנשים, החכם מרוקן את מוחם וממלא את כרסם;  הוא מחליש את שאיפותיהם ומחזק את עצמותיהם. הוא עושה אותם חסרי ידיעה וחסרי תשוקה וגורם לכך שהיודעים לא יעזו לפעול."

זמן רב מידי הסתגרנו בדלת אמותינו, מאחורי הביטחון הכוזב שמציעות חומותיו של הקמפוס, בוטחים בצדקתנו, בנכונותם של אחרים לעשות את העבודה למעננו. כתבנו מאמרים וספרים מדעיים, והבטנו מן הצד בהידלדלות הרוח, בהתפוררות הסולידריות, בהיעלמות הסגולה הטובה. אין לנו יותר הלוקסוס הזה. אנחנו צריכים להיערך מחדש–לא במונחים שמציעים לנו עתה מומחי ההתייעלות והמאזנים, לא במונחי קיצוץ תקנים והגדלת כיתות, אלא במונחים הומניסטיים, של התכווננות מחקרית וחברתית אחרת, של שיתוף וחלוקת עבודה. הרוח הישראלית והסולידריות החברתית תשתקמנה רק במאמץ משותף של סוכנים רבים היוצאים, כל אחד, מכליו וממגדליו, הפועלים, כל אחד לחוד וכולם יחד, למען הרוח שרפתה ולמען האחווה שנפרטה לפרוטות בשוק החופשי.

לאן נושבת הרוח? בעולם שיש בו נכונות להניע את הספינה במאמץ אנושי פרי תכנון, הרוח אינה נתונה לתהפוכות הרוח. היא תלויה בנו. אם דמות החברה שבה אנו עתידים לחיות היא בעינינו משהו שראוי להילחם בעבורו, כי אז המשימה המוטלת עלינו היא ברורה: מלאו את מוחם של האנשים, חזקו את שאיפותיהם, עשו אותם בעלי ידיעה. העזו לפעול.

הרצאת הפתיחה בכנס קובעי מדיניות במדעי הרוח, מכון ון ליר, ירושלים, 18.2.16

26 replies »

  1. כך, בדיוק, צריך להשמע נאום כזה.

    וחוץ מזה, יפה לך המראה הינשופי

    אני רוצה להוסיף שלימודי פילוסופיה צריכים להיות אכן, חובה, עוד לפני תיכון

    הפילוסופיה מלמדת לחשוב באופן עקבי (כלומר, לחשוב) והיום היא נחוצה יותר מתמיד משום שעצם הצורך במחשבה קוהרנטית כבר כמעט ונשכח.

    חשוב גם להתחיל את החיים עם ידיעה, שלכל דעה יש נקודת מוצא, שהיא האידיאולוגיה שנבעה מתוך הגות מסויימת ולא אחרת. ושלערבב בין מתודולוגיות זה טוב רק לחומוס, כמו שיוצאים מרבית הפובליציסטים היום.

    אז אולי נפסיק לקבל מאמרים שהם יצורי כלאיים שמעורבים בהם מוסר קאנטיאני, תפיסה מרקסיסטית, ניתוח דקונסרוקטיבי, אסטרולוגיה וינשוף, ועוד לכנות אותם מאמרי "דעה" .

    "שיפוט" הוא מושג שהפך להיות מיוחס להחלטות הרות גורל – בהצבעה את מי להדיח בתוכנית ריאליטי. שיפוט ממשי, הדבר הזה שאדם עושה כחלק מהגדרתו – הפך לשאלה אסטתטית או רגשית: "זה נשמע לי יפה" ו"זה עלול להעליב מישהו"

    דבריך , לעומת זאת, נשמעים לי יפה מאד, ואני מקווה שלא העלבתי מישהו. את המיעוט הינשופי, אולי?

    אהבתי

      • בטח. ינשוף הוא ציפור חכמה ועוף נכחד. שניצל ינשופים כבר כמעט אזל לגמרי
        ואם לא הובנתי נכון, אז למען הסר ספק ( מי מצליח היום להסיר ספקים, אין לי מושג): זהו נאום מופתי וכמו שאומרים אצלנו בימין: כל מילה, בסלע. קיומנו

        אהבתי

      • רציני?!!!! חשבתי שיש לו משקפיים בגלל שהוא הרס לעצמו את הראייה כשהיה קורא ספרים בלי מספיק אור. אז למה הוא קורא אם הוא לא מבין? זה עצוב כמעט כמו חרק סוס הנדנדה בארץ המראה שאוכל רק אוכל שהוא לא יכול למצוא אף פעם ומת תמיד.

        אהבתי

  2. הכל טוב ויפה – אבל הפסק להשתמש במילה "מדעי". בחו"ל הנ"ל נודעים בשם humanities וזה מה שהם. ואגב, לא פלא שהם נראים כמו שהם נראים – אתה בעצמך עלית על הסיבה העיקרית – רוב דרי הפקולטות הנ"ל יוכלו במקרה הטוב לעבוד אצל דוד מקדונלד, וגם זה בספק. כנ"ל לגבי הסגל המאייש את המשרדים, שרובם הפכו את הכתיבה עצמה (המנייריסטית יש לציין) לנק' המרכזית ולא את הרעיונות מאחוריה (בינוניות מישהו?), שלא לדבר על נטייה פוליטית מאוד מסויימת שאם תעז לחלוק עליה ייחתם גורלך לנצח. אז תסביר לי בדיוק למה ומדוע אני צריך לממן חבורה של אוכלי חינם שאפילו לא טורחת להנגיש את עצמה לקהל הרחב?

    אהבתי

  3. מממ…
    תאר לך אם באמת הייתי שוכח את התרופות 🙂
    אבל תסתכל על זה בצורה הזאת: בניגוד לפקולטות אחרות, סף הקבלה ל"מדעי" הרוח הוא נשימה עצמונית – אז מה בדיוק אתה מצפה לקבל כתוצר סופי?
    ואגב, מאחר ואני חי בחו"ל אני יכול להעיד שגם כאן אלו פני הדברים…לא ממש תענוג אינטלקטואלי לדבר עם הסטודנטים הנ"ל…אבל איכשהו – את הפוזה הם מצליחים לתפוס מהר 🙂 וכן, כמעט כל סטודנט להנדסה כאן (ויש משהו כמו 500 כאלה) יותר מבריק מאלו שמאכלסים את מדעי הרוח…וזה מניסיון. עצוב, אבל נכון…

    נראה לי שיותר פשוט לקבל את העובדה ש"מדעי" הרוח הם דינוזאור שלא הסתגל לסביבה החדשה (אוניברסיטאות כגוף כלכלי רווחי בעיקר) ודינו כדין חיות פרה היסטוריות אחרות…היעלמות איטית..

    רוצה קצת מהכדורים שלי ע"מ להקל על העצב האינסופי?

    אהבתי

  4. ניסיון יפה לרתום מחדש את מדעי הרוח לגרסא מעודכנת של האג'נדה מבית הנאורות/הומניזם.
    הבעיה שהוא לא מתמודד עם כל ההתקפות שבאו מתוך מדעי הרוח על האג'נדה הזאת לאורך השנים
    בגלל מחסור בזמן? או שהפניה היא מראש רק למי שהאג'נדה הזאת כבר קרובה לליבו?

    אהבתי

  5. אינך בורח מהצורך להצדיק את חשיבותם של מדעי הרוח: "תורה—תורה חילונית–שמבקשת לזכות במימון, חייבת להצדיק את עצמה במונחי תועלת." ומנסה לתת הצדקה כזו על ידי "היכולת הזאת, לעסוק ברפלקסיה שיטתית על העולם האנושי, בחשיבה מחדש על העבר, בהבנה של המנגנונים האינטלקטואליים, האסתטיים והחברתיים המפעילים אותנו…"

    אין ספק שהחברה האנושית זקוקה ליכולת להבין ולשפר את עצמה. השאלה הגדולה היא האם המנגנון של מדעי הרוח באקדמיה עונה לאתגר זה בדורנו שלנו וזאת בהשוואה למגוון רחב של ממנגנונים אנושיים אחרים העוסקים באותו עניין בצורות אחרות: סופרים, עיתונאים, מנהיגים דתיים, עמותות רעיוניות, אומנים, מורים, פוליטיקאים, גורואים, כלכלנים, וכולי. החלשות מעמד מדעי הרוח האקדמיים אינה נובעת מירידת מעמד "מדעי האדם" לכשעצמם אלא דווקא בירידה באמונה ש"מדעי הרוח האקדמיים" נותנים לכך תשובה.

    מי שמנסה להציל את מדעי הרוח באקדמיה חייב לתת תשובה כיצד מדעי הרוח באקדמיה תורמים ל"הבנת תהליכים תרבותיים ארוכי טווח, באיתגור המובן מאליו החברתי" ולא להסתפק בהסברת החשיבות — הברורה לרוב האנשים — של דברים אלו. (בצורה דומה מחלקות אקדמיות למדעי המחשב, לדוגמא, אינן יכולות להסתפק בחשיבות הברורה של מחשבים אלא חייבות להסביר מה הערך המוסף שהן נותנות להבנת ופיתוח עולם המחשבים מעבר לתעשיית המחשבים, 8200, וכדומה.) את הנטל הזה לא הרמת כלל. אף יותר מכך, נראה שהצעותיך לשיפור במדעי הרוח האקדמיים הינן בעצם להפוך אותן יותר דומות לחלק מהגורמים החברתיים האחרים העוסקים בנושא. אפשר אף להגיד שמה שמשתמע מהצעות אלו הוא בעצם הכרה של הנחיתות של המנגנון האקדמי במדעי הרוח בהשגת המטרות האמיתיות של הבנת האדם והחברה.

    בקיצור, קורא של דבריך יכול בהחלט לסבור שיש לצמצם את מדעי הרוח באקדמיה, ובמקום זה להגדיל את המקום של מדעי האדם בבתי ספר, מכללות למורים, דיון ציבורי, וכו'.

    אהבתי

  6. ההבנה הלוגית שלי מפרשת את שני המשפטים שלך כך:

    השאלה/האשמה/תהייה "האם תעיז" הינה פטתית מפני שברור שהתשובה חיובית ואתה תעיז להגיד בפורום אקדמי "לצמצם באקדמיה ולהרחיב במקומות אחרים"?

    אבל, בעצם, אתה כבר חוזר בך מהמוכנות לצמצום מדעי הרוח באקדמיה כדי לשמר "היכולת לדבר ללא חשש ומתוך סמכות"?

    (וחוץ מזה, הנימוק החדש הזה הוא גם ממש חלש וגם לא מתייחס למה שכתבתי. לאריסטו לא היתה קביעות, וגם לא לג'פרסון, לדלאי למה, קרל מרקס, או הרב עובדיה.)

    אהבתי

    • אני מתעייף. המה הטיעון אפוא בעברית קלה:
      א. אני לא דואג לאקדמיה או בעיקר לאקדמיה. אני דואג לחברה על פי תפיסתי
      ב. לאקדמיה אין מונופול אבל יש לה תפקיד
      חשוב.
      ג. הוגים לא חייבים לפעול בתוך האקדמיה. ההוגים הללו כולם פעלו בתוך סביבה תומכת שגבתה מהם מחיר: אריסטן היה בן חסותו של אלכסנדר הגדול ולא רק שהייתה לו קביעות, הייתה לו אוניברסיטה משלו. ג׳פרסון היה נשיא ארה״ב. הדלאי למה והרב עובדיה יוסף הם מנהיגים דתיים שיש להם קביעות משמים ותמיכה בלתי מוגבלת של חסידיהם. נותר מרקס שחי ע״ח אנגלס. בהחלט צריך לפרסם רשימת פטרונים ולקוות שהם גם מיליונרים וגם מהפכנים בהצלחה.
      ד. ברור שאיני פוחד. לא רק משום שיש לי קביעות אלא משום שיש לי מעמד כסמכות בתחומי. את המעמד הזה לא תשיג בהעברת הרצאות פופולאריות במתנסים. מה לעשות.

      אהבתי

  7. פגשתי פעם מפקד צעיר שבמסגרת לימודיו אשר מומנו על ידי צהל בחר בלימודי פילוסופיה.
    ההסברים שקיבלתי לשאלה מדוע בחר דוקא בתחום זה היו בדיוק תמצית דבריך.
    כיום הוא משמש כאחד מחשובי המפקדים בצהל.
    יפה שהמערכת מזהה אנשים החושבים לא רק
    מחשבים אלא כאלה החושבים אחרת וכישוריהם
    שונים.
    הבעיה מתחילה כבר בראשית התיכון בצורה ובאופן הלמידה. האבסת חומר ללא ערך חווייתי הינה ברכה לבטלה. מערכת החינוך אינה מציידת בחוויות אינטלקטואליות, השעורים ברובם משעממים וכשמגיע הצעיר\צעירה לאוניברסיטה שנטיתם אינה למקצועות הריאליים הם ישאפו ללמוד משהו שיאפשר להם קיום כלכלי ואז נדחקים "מקצועות לא כלכליים" הצידה. פרופסורים באקדמיה הינם מיעוט שבמיעוט מבין הבוגרים ןאחרים מתפזרים
    למחוזות שאין להם שום קשר ללימודיהם (למעט מורים ועובדי הוראה אחרים).
    עצוב. אך זו המציאות.

    אהבתי

  8. אז אולי שהפקולטות למדעי הרוח יפסיקו לדרוש פרסומים באנגלית כתנאי לקידום? מנסיוני (תחום התמחותי ישראל, אז אולי זה לא דוגמה) מאמר באנגלית נחשב רבות לקידום, אבל אף אחד כמעט לא קורא אותו. מאמר בעברית בכתב עת, נחשב פחות, יש לו קצת יותר קוראים. מאמר בעברית בתוך קובץ מאמרים נחשב הכי פחות ויש לו הכי הרבה קוראים והכי הרבה השפעה. אם מדעי הרוח רוצים להשפיע, הם צריכים להפסיק את שיטת המדידה הזו.

    Liked by 1 person

  9. אביעד שלום,
    הדברים שכתבת, בדגש על המסקנה הסופית, חשובים מאוד.
    את ההשפעה של מדעי הרוח על החברה ניתן לראות בקלות באסכולות השונות ששלטו במדעי הרוח והשפיעו באופן ישיר על השיח הציבורי של תקופתם. אם בתקופה ה"אנליטית" של שנות ה-70 וה-80, אם בתפיסות הפוסט-מודרניסטיות (המאוסות) של סוף שנות ה-80 ושנות ה-90 ואם כיום בפוסט-פוסט מודרניזם החוזר לאיזון. לעיתים מדעי הרוח מובילים את השינוי ולעיתים נגררים אחריו, אך יותר מכל תחום אחר- מדעי הרוח הם שמבססים את ההבדלים ומחדדים את השינוי התפיסתי כך שבעתיד ניתן יהיה גם להתייחס אליו ולבחון אותו ואת תפיסות התקופה מחדש.

    אני חושב שמידת הענין של הציבור במדעי הרוח גבוה מאוד, אך לא תמיד אנשי המחקר נותנים לכך מענה ראוי.

    בהיבט החשיפה- בעבר היו גם פאנלים חודשיים של האוניברסיטאות עם חוקרים שדיברו על אקטואליה והדבר זכה להד תקשורתי רחב מדי חודש. אופן הדיון הראה את החשיבות של מדעי הרוח ליצירה של שיח ציבורי ראוי. האם ביכולתך לדחוף להחזרת פאנל כזה? האם החוקרים יהיו הוגנים מספיק כדי לתת יותר מקום למסקנות אקטואליות העולות מתחומי הידע המחקריים ופחות לדעותיהם הפוליטיות האישיות? (ע"ע הופעות של פרופ' צימרמן בתקשורת אשר מביע דעות באצטלה מחקרית, אך שלמעשה מאוד כפופות לדעותיו הפוליטיות והאישיות).

    עם זאת, אינני בטוח שחשיפה רחבה למדעי הרוח ותוצריהם היא התשובה המספקת. יתכן שגם אופק אמיתי הוא חשוב. במקרים רבים אני נתקל במתעניינים הבוחרים בכיוונים בהם יש עבודה, או רוצים לשלב מקצוע "פרקטי" עם מדעי הרוח.

    אנו צריכים להודות בכך- מדעי הרוח כיום פשוט לא מספקים מספיק מקומות עבודה. עיקר העבודה היא אקדמית או מחקרית והיא היתה ותהיה לעולם מוגבלת במספר מקומות העבודה האפשריים, כמו גם מוגבלת באופן העשיה (ממוקד מחקר) שאינו בהכרח מתאים לכל בוגר של מדעי הרוח. לעומת זאת, הרבה מתחומי הלימוד ה"פרקטיים" מהווים לתואר שלם שלרוב אינו מותיר מקום ללמידה נוספת- 4 שנים של תארי ההנדסה או ראיית חשבון, 3 שנים משפטים והס מלהזכיר את ההתמחות הארוכה ומתארכת. גם המדעים המדוייקים הולכים וגדלים לתפוס את כלל זמנו של הסטודנט.

    לכן, אם האוניברסיטאות באמת חפצות בקידום מדעי הרוח הן צריכות לעשות אחד משני דברים-
    א. לספק אפשרות לסטודנטים לעשות תואר משולב- משפטים ומדעי הרוח, פיזיקה ומדעי הרוח וכד'. כיום תואר כזה נועד רק למשוגעים שמוכנים לעשות 160 נ"ז ויותר, שכן משפטים לא יוותרו על 120 הנ"ז שלהם. בסיום הלמידה, יתכן וחלק מהסטודנטים יבחרו דווקא במדעי הרוח, אך לכל הפחות, נקבל משפטנים עם שאר רוח.
    ב. לספק את האפשרות לשנה עיונית לפני התואר או בסופו, עם הטבות שונות הנובעות מפריסת התואר על 4 שנים, להבדיל מה"ענישה" הקיימת כיום באוניברסיטאות (למשל שנה המשלבת קורסי מבוא מסוימים מתוך תחום המדעים בצד לימוד עיוני רחב מתוך מדעי הרוח ובכך יוצרת הקלה על העומס בשלוש השנים הבאות של התואר; או פשוט מתן שנה זו בחינם או בתשלום מאוד מופחת בסוף התואר).
    ג. כיום תוכניות לימודים מוגברות בתיכון כוללות משפטים, פיזיקה וביולוגיה, אך לא את מדעי הרוח. למה שתלמידי תיכון מצטיינים לא יוכלו לבחור ללמוד מגמה של היסטוריה באוניברסיטה? למשל סיום מבואות ומטלות שנה א' במהלך 3 שנות התיכון והכרה בנקות זכות אלו?
    ד. צריך להודות בכך- לימוד מדעי הרוח בבתי הספר אינו מענין, אינו מגרה ואף אינו כל כך מפרה. לימודי היסטוריה הם דידקטיים וכל קשר בינם לבין לימודי מחקר היסטוריה בתיכון מקרי בהחלט. חסר המעוף והגירוי המחקרי הקיים באוניברסיטה ויתכן והדבר נובע מכך שתוכניות הלימודים אינן זוכות לביקורת מספקת של אנשי האקדמיה (לא ביקורת מוזמנת, אלא ביקורת התנדבותית- כמה מרצים להיסטוריה בחנו על דעת עצמם את ספרי הלימוד של בתי הספר? כמה מהם הגישו מסמך מפורט עם הצעות לשיפור תוכנית הלימוד למשרד החינוך? מתי פעם אחרונה דיבר איש רוח מהאקדמיה על הלימוד חסר המעוף של בתי הספר?).

    אפשר למצוא עוד רעיונות רבים. צריך שדיקני הפקולטות ידחפו מרצים ופרופסורים להוציא את עצמם ממגדל השן האקדמי, אך מתוך היכרותי עם קשיי הדיקנים, החופש האקדמי של החוקרים מקשה עליהם לדחוף לכך גם אם רצו.

    אהבתי

  10. מאמר מצוין, תודה
    אני חושב שנגעת (מבלי משים?) בנקודה חשובה- הצורך להגיע לציבור הרחב ולשכנע אותו בטיב ובנחיצות ה"סחורה". נרצה או לא נרצה, זה הכיוון אליו הדברים הולכים: שוק חופשי בו הכל עומד למכירה על המדף- משחקים, אפליקציות רעיונות, טכנולוגיה… וכמו כל סחורה נמכרת, צריך לשווק אותה לקהל ולשכנע שהסחורה הזו טובה לא פחות מסחורה אחרת (מדעי הטבע למשל) ואולי אף יותר

    אהבתי

  11. "עם שאין לו עבר אין לו הווה ועתידו לוט בערפל"
    או כך לפחות אני זוכר את המשפט הזה, שבעיניי מסמל את הסיבה הפרקטית ביותר לחשיבותם של מדעי הרוח.

    לצערי או לשמחתי אנו חיים בעולם שבו צריכה להיות סיבה מעשית לקיומו של תחום ידע. מצד אחד אני מבין ומקבל את זה, אבל מצד שני אני אישית הייתי מעדיף שלא כך יהיה. אבל אני לא נמנה עם קובעי המדיניות, וכל שנשאר לי הוא להצטער על הידלדלות הרוח: http://bit.ly/20Uybqy

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s